Tractate Moed Katan - Chapter 1 - Mishnah 5

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, רוֹאִין אֶת הַנְּגָעִים בַּתְּחִלָּה לְהָקֵל, אֲבָל לֹא לְהַחְמִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא לְהָקֵל וְלֹא לְהַחְמִיר. וְעוֹד אָמַר רַבִּי מֵאִיר, מְלַקֵּט אָדָם עַצְמוֹת אָבִיו וְאִמּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁשִּׂמְחָה הִיא לוֹ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵבֶל הוּא לוֹ. לֹא יְעוֹרֵר אָדָם עַל מֵתוֹ וְלֹא יַסְפִּידֶנּוּ קֹדֶם לָרֶגֶל שְׁלֹשִׁים יוֹם:

רואין את הנגעים במועד להקל. שאם טהור הוא אומר לו הכהן טהור אתה, ששמחה היא לו:

אבל לא להחמיר. שאם טמא הוא, ישתוק, ולא יטמאנו ויצריכנו לצאת חוץ למחנה:

לא להקל ולא להחמיר. מתוך שנזקק לראותו אם הוא טהור כדי להקל עליו, הוא נזקק להחמיר, שאם הוא טמא צריך לומר לו טמא אתה, כדכתיב (ויקרא י״ג) לטהרו או לטמאו, שאין כהן רשאי לשתוק׳ ומוטב לו שלא יראהו הכהן כלל:

מלקט אדם עצמות אביו ואמו. במועד, כדי לקברם במקום הגון:

שששמחה היא לו. כשרואה אותם [שקוברן בקברי אבותיו]. ואין הלכה כר״מ בשתיהן:

לא יערער על מתו. לא יביא ספדן לערער על מתו שמת זה ימים רבים, לחזור על קרובי המת כדרך שחוזר הספדן שצועק ואומר בואו בכו עמי כל מרי לב. ומי שלבו דוה עליו הולך ומספיד על קרובו:

לא יספידנו. לא ישכור ספדן על מתו שמת לו באותה שעה:

קודם לרגל שלשים יום. תמיד. דאמרי טעמא בגמרא שדרך בני אדם לכנוס מעות לצורך הרגל קודם לרגל ל׳ יום מכי שמע שדורשים בהלכות הרגל, ושמא יתן המעות שכנס לצורך הרגל לספדן וימנע משמחת הרגל. ואית דאמרי שאין המת משתכח מן הלב אלא לאחר ל׳ יום אחר הספדו:

רבי מאיר אומר רואין את הנגעים בתחלה כו'. [*אפילו בתחלה] שעדיין לא נזקק להסגר דהא מ"מ שמחה היא לו כשא"ל א"צ להסגר. ומיהו בגמרא בטהור כ"ע לא פליגי דלא חזי ליה. וכן נראה מלשון רש"י והר"ב דל"ג בתחלה וכן בברייתא ל"ג בתחלה אמנם בלאו הכי להרמב"ם ליתא לההוא סוגיא אליבא דמתניתין לפי דלאותה סוגיא לרבנן בהסגר ראשון חזי ליה ולא פסק כן בחבורו כמו שכתב המגיד פ"ז מהלכות י"ט. והכסף משנה פ"י מהלכות טומאות צרעת. ובירושלמי משמע דגרס ליה דמייתי עלה משנה י' פ"ד דנגעים בהרת כגריס. ופסתה כגריס ונולד לפסיון מחיה. או שער לבן [והלכה לה האום] רבי עקיבא מטמא וחכ"א תראה כתחלה. ולתרווייהו מוחלט ואמר רבי יוחנן ערב הרגל איכא בינייהו. דלר' עקיבא היא קדמייתא ואין נזקק לו לא להקל ולא להחמיר ולרבנן חורי היא ואת פוטרו מן הראשונה. והיידא היא שלא להחמיר וכו':

אבל לא להחמיר. כתב הר"ב ויצריכנו לצאת חוץ למחנה דאף המוסגר משתלח כמ"ש במשנה ז' פ"ק דמגילה והא ודאי דכיון דמטמא נמי כמ"ש שם דגם הוא צער לו. מ"מ צוותא דאינשי עיקר צערא הוא. ולשון הר"ן כלשון הר"ב. אבל רש"י והרמב"ם סתמו וכתבו נמצא מצערו במועד ורחמנא אמר (דברים ט״ז:י״ד) ושמחת בחגך. ע"כ וסבר ר"מ דרשאי לשתוק דבכהן תליא מלתא. גמרא. ועיין משנה ב' פ"ג דנגעים:

וחכמים אומרים לא להקל וכו'. ס"ל נמי דבכהן תליא מלתא אלא מדרשא דלטהרו או לטמאו נפיק להו דמכיון שנזקק לראותו אינו רשאי שישתוק:

ועוד אמר ר"מ. כלומר ועוד מיקל רבי מאיר וכו':

קודם לרגל שלשים יום. כתב הר"ב תמיד ור"ל בין לערער בין לספוד וכמ"ש רש"י אתרוויהו קאי. [*ויותר נ"ל שתיבת תמיד צ"ל אית]: