Tractate Moed Katan - Chapter 2 - Mishnah 3

מַכְנִיס אָדָם פֵּרוֹתָיו מִפְּנֵי הַגַּנָּבִים, וְשׁוֹלֶה פִשְׁתָּנוֹ מִן הַמִּשְׁרָה בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תֹאבַד, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְכַוֵּן אֶת מְלַאכְתּוֹ בַמּוֹעֵד. וְכֻלָּן אִם כִּוְּנוּ מְלַאכְתָּן בַּמּוֹעֵד, יֹאבֵדוּ:

ושולה פשתנו. כל מה שמעלה מן המים קרוי שולה:

אם כוונו מלאכתן במועד יאבדו. ב״ד מאבדים אותו ממון, ועושים אותו הפקר:

ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד. שיש לו פנאי בשאר ימות השנה והוא משהה למועד. רש"י:

יאבדו. פירש הר"ב ב"ד מאבדין אותו ממון. ועושים אותו הפקר. וכן פירש הרמב"ם. וקשיא דמנלן להפקיר דלישנא דיאבדו לא משמע אלא שיהא מונח בלא מלאכה ויאבד. ונפקא מינה דאולי לא תאבד בלא מלאכה ויעשה לאחר המועד. ולשון רש"י יאבדו שאסור להנות מהן ע"כ. משמע דמחמיר טפי שילך לאבוד. והרב המגיד בפ"ז מהי"ט כתב בשם הרמ"ך שהגאונים מפרשים מניחין אותה לאבד ומונעין אותו מלעשות אותה מלאכה. אבל להפקירה לכל ולאבדה בידים לא קנסו. והוא ז"ל כתב שמצא בהפך להגאונים שכתבו כהרמב"ם. אבל קשיא ליה דבגמרא מדמה לצרם אזן בכור והתם ודאי לא קנסינן ליה לגמרי אלא שלא ישחוט על אותו מום כדתנן במשנה ג' פ"ה דבכורות. וכן מוכר עבדו במשנה ו' פ"ד דגיטין. מ"מ כתב שכדברי הרמב"ם עיקר. אבל הטור סימן תקל"ח כתב כדברי הרמ"ך. ונ"ל להביא ראיה לדברי הרמב"ם מהגמרא דלעיל מהך מתניתין אמרינן רבי ינאי ה"ל ההוא פרדיסא דמטא זמניה בחול המועד קטפיה. לשנה שהיוה כ"ע לפרדסייהו בחול המועד אפקריה רבי ינאי לפרדסיה בההוא שתא משום דע"י היה תקלה דשהו עד לחוה"מ וקטפי. ואי איתא דמדינא אין להפקיר אלא להניחו ולמנוע מלעשות בו מלאכה. איהו דלא עביד להא אלא משום חומרא בעלמא למה לו להחמיר יותר מן הדין שיש במי שעובר. אלא ודאי דדינא במי שעובר כך להפקירה. ולפיכך כיון שעל ידו נעשית תקלה. ענש את עצמו בדין העובר: