Tractate Temurah - Chapter 7 - Mishnah 3

אֶחָד קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ וְאֶחָד קָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת, אֵין מְשַׁנִּין אוֹתָן מִקְּדֻשָּׁה לִקְדֻשָּׁה, וּמַקְדִּישִׁין אוֹתָן הֶקְדֵּשׁ עִלּוּי, וּמַחֲרִימִין אוֹתָן. וְאִם מֵתוּ, יִקָּבְרוּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, קָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת, אִם מֵתוּ, יִפָּדוּ:

אין משנין אותן מקדושה לקדושד. קדשי מזבח לא יעשה שלמים עולה, ולא עולה שלמים, וכן הקדש לבדק ההיכל אין משנין אותו לבדק המזבח, וכל כיוצא בזה:

ומקדישין אותן. אקדשי מזבח קאי:

הקדש עילוי. כגון אם אמר על עולה הרי זו לבדק הבית, מעלין אותה בדמים לפי מה שיש לו בה ונותן לגזבר כדתנן בערכין, מחרים אדם את קדשיו, אם נדר נותן דמיהן, ואם נדבה נותן את טובתן. כלומר, אם בהמה זו היתה נדר כגון דאמר הרי עלי עולה והפריש זו לנדרו, כיון דאם מתה או נגנבה חייב באחריותה נמצאת כולה שלו, ונותן כל דמיה לחרם לכהן. והוא הדין נמי אם התפיס לבדק הבית קדשי מזבח. ואם נדבה, יאמר הרי זו עולה, דאם מתה אינו חייב באחריותה, נמצא שאין לו חלק בה אלא טובת הנאה דרשאי ליטול דבר מועט כדי שיתן עולה זו לבן בתו כהן, ואותה טובת הנאה נותן לבדק הבית:

ומחרימין אותן. אם החרים קדשי מזבח, נותן לכהן את העילוי כדפרישית. אבל קדשי בדק הבית שהתפיסן בין לקדשי מזבח בין לחרמי כהנים, לא עשה ולא כלום, שאינן שלו ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. כך כתב רמב״ם:

ואם מתו. קדשי מזבח, אפילו לאחר שהוממו, אבל עדיין לא נפדו:

יקברו. ואינו יכול לפדותן ולהאכילן לכלבים. ואפילו למאן דאמר פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, הני מילי כשנטרפה דאפשר לה בהעמדה והערכה, אבל משמתו דאי אפשר לקיים בהו והעמיד והעריך, אין פודין אותן:

ר׳ שמעון אומר קדשי בדק הבית אם מתו יפדו. קסבר ר׳ שמעון דלא נאמר והעמיד והעריך אלא בקדשי מזבח ולא בקדשי בדק הבית. ואין הלכה כר׳ שמעון:

אחר קדשי מזבח וא' קדשי ב"ה אין משנים כו'. שנאמר בבכור (שם) לא יקדיש איש אותו שלא יעשנו עולה או שלמים [כדתנן ספ"ח דערכין] וה"ה לשאר קדשים שאין משנין אותן מקדושה לקדושה אחד קדשי מזבח ואחד קדשי ב"ה. הרמב"ם סוף ה' תמורה. ואע"פ שיש לבעל הדין לחלוק ושלא לדון קדשי ב"ה בה"ה מבכור י"ל דזו אינה אלא אסמכתא בעלמא. ולרש"י והראב"ד שאכתוב לקמן ניחא דאה"נ דקדשי ב"ה לא ילפינן מבכור.

אין משנין אותן מקדושה לקדושה. פירש הר"ב הקדיש לבדק ההיכל אין משנין אותו לבדק המזבח. וכ"כ הרמב"ם [פ"ד מה' תמורה] . והשיגו הראב"ד שקדשי מזבח אפילו מקדשים קלים לחמורים אין משנין. ואין ממעטין באכילת קדשים. אבל בדק הבית. מה יש בין זה לזה והרי הוא מודה שמשנין ב"ה [פירש הכ"מ דדייק ממ"ש אם הקדיש לבדק ההיכל לא ישנה לבדק המזבח. משמע דוקא מחמור לקל אין משנין אבל מקל לחמור משנין] קדשי מזבח יש מהן נאכלין ויש שאינן נאכלין יש מהן ליום אחד ויש מהן לשני ימים והנאכלין ליום אחד לא שוו במתנותיהן אלא אלו מכפרין ואלו אין מכפרין דין הוא שלא ישתנו מזה לזה. אבל בקדשי ב"ה מה הפרש בין זה לזה ע"כ. ותירץ הכ"מ די"ל שהרמב"ם סובר שטענה זו שטען הראב"ד לחלק בין קדשי מזבח לקדשי ב"ה. היא כדאי לומר שבבדק הבית רשאי לשנות מקל לחמור אבל אינה כדאי לומר שיהא רשאי לשנות מחמור לקל ע"כ. אבל רש"י פי' מקדושה לקדושה דקדשי ב"ה שהקדיש למזבח לא עשה כלום ובקדשי מזבח אין משנין מקדושת עולה וכו':

ומקדישין אותן. פי' הר'"ב אקדשי מזבח קאי. טעמו כדמסיק בדבור ומחרימין דקדשי ב"ה שהתפיסן בין לקדשי מזבח בין לחרמי כהנים לא עשה ולא כלום. ושם פי' בשם הרמב"ם לפי שאינן שלו ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. וז"ל התוס' דף ל"א בדבור מקדישין. משום דקדשי מזבח יש [עליהן] שם הבעלים לפדותן כשהומתו. אבל בקדשי ב"ה שהקדישן אין לבעלים עליהן יותר משאר אדם לפיכך אין בידו להתפיס:

הקדש עילוי. כתב הר"ב כדתנן בערכין ספ"ח. ומ"ש סתם חרמים לכהנים. עמ"ש שם במשנה ו'. ומ"ש כדי שיתן עולה זו לבן בתו כהן כ"פ רש"י ומסיים כדי שיטול את העור. והתוס' דף ל"ב כתבו דלא נהירא דלא מצינו זה הל' דליתן לבן בתו כהן כ"א גבי בכור [שם בערכין] [דף כט]. לכן נראה לפרש כדתנן בהדיא בערכין ואם נדבה אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשור זה לעולה ואע"פ שאינו רשאי [פירש חייב] ע"כ:

ואם מתו. ל' הר"ב קדשי מזבח כו'. וכן לשון רש"י. ולאו למידק דדוקא קדשי מזבח אבל קדשי ב"ה לא. דא"כ במאי פליגי עם ר"ש דהא ר"ש דייק למימר קדשי ב"ה יפדו הא דמזבח יקברו. אלא קדשי מזבח וה"ה קדשי ב"ה. וז"ל הרמב"ם וחכ"א הכל בכלל העמדה וההערכה וזו דעת רבי יוחנן בגמ' [דף ל"ב ע"ב] ולר"ל דפליג עמיה ס"ל דלרבנן קדשי ב"ה היו בכלל העמדה והערכה. וקדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה [ועמ"ש במ"ג פ"ה דמעילה] הא קמן דליכא לפרושי בדברי רבנן דקדשי מזבח היו בכלל ולא דבדק הבית אלא אי תרווייהו אי דב"ה היו בכלל ולא דמזבח. ובאמת שעל רש"י אין מקום להתלונן דמדהא דהקדש עלוי לא קאי אלא אקדשי מזבח ניחא טפי לפרושי דואם מתו דסמיך ליה קאי נמי אקדשי מזבח. ממה שנפרש דקאי ארישא אחד קדשי מזבח ואחד קדשי ב"ה. ולפיכך במשנה מפרש כפי העולה על הדעת בתחלת המחשבה. והוא יכול לסמוך עצמו על העיון שיעיין המעיין אח"כ בגמ' שלפניו. אבל הר"ב שמפרש המשנה בחבור בפני עצמו בלא גמ'. לא ה"ל להעתיק דברי רש"י שיש מקום לטעות אלא ה"ל לפרש בהדיא דאתרווייהו קאי. וי"ל דה"ק קדשי מזבח וכ"ש קדשי ב"ה. דקדשי ב"ה ממילא שמעינן לה מדקאמר ר"ש קדשי ב"ה יפדו מכלל דשמעינהו לרבנן דאמרו יקברו וקאתי הר"ב לאשמועינן דקדשי מזבח נמי. וא"ת מנלן. כבר פירש הר"ב ברפי"ב דמנחות דואם בהמה טמאה בבעלי מומין מדבר ובקדשי ב"ה תמימין נמי מיפרקי. ואע"ג דלב"ה לית לן קרא. י"ל דכיון דגלי קרא בשל מזבח. ה"ה בשל ב"ה:

ר"ש אומר קדשי ב"ה אם מתו יפדו. פי' הר"ב קסבר ר"ש דלא נאמר והעמיד והעריך אלא בקדשי מזבח. דאמר קרא (ויקרא כ״ז:י״ב) והעריך הכהן אותה בין טוב ובין רע איזהו דבר שחלוק בין טוב ובין רע. הוי אומר זה קדשי מזבח. ואמר קרא אותה למעוטי ב"ה. אי הכי בין טוב לרע מבעי ליה [דמשמע דחלוק בין טוב לרע. אבל בין טוב ובין רע. משמע אחד טוב ואחד רע] קשיא. גמ' ועמ"ש במשנה ד' פ"ז דב"ק.