Tractate Temurah - Chapter 5 - Mishnah 3

הָאוֹמֵר, וְלָדָהּ שֶׁל זוֹ עוֹלָה וְהִיא שְׁלָמִים, דְּבָרָיו קַיָּמִים. הִיא שְׁלָמִים וּוְלָדָהּ עוֹלָה, הֲרֵי זוֹ וְלַד שְׁלָמִים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אִם לְכֵן נִתְכַּוֵּן מִתְּחִלָּה, הוֹאִיל וְאִי אֶפְשָׁר לִקְרוֹת שְׁנֵי שֵׁמוֹת כְּאַחַת, דְּבָרָיו קַיָּמִים. וְאִם מִשֶּׁאָמַר הֲרֵי זוֹ שְׁלָמִים, נִמְלַךְ וְאָמַר וְלָדָהּ עוֹלָה, הֲרֵי זוֹ וְלַד שְׁלָמִים:

האומר. על ולדה של בהמה מעוברת:

ולדה של זו עולה והיא שלמים דבריו קיימין. שהרי קדושת הולד קדמה. אבל אמר היא שלמים ברישא, לה ולכל דאית בה אקדשה, והוי כמקדיש שתי בהמות לשלמים, וכי הדר ואמר ולדה עולה, הוי הולד שלמים. והכא לא שייך למימר בהוייתן ובמעי אמן, דכי אמרינן בהוייתן ולא במעי אמן, הני מילי בהקדישה ולבסוף נתעברה, דאיהו לא אתפסיה לעובר שום קדושה, אלא מקדושת אמיה קא קדיש. אבל במקדיש מעוברת, חשיב עובר לקבולי קדושה. ור׳ מאיר אית ליה תפוס לשון ראשון: אם לכך נתכוין מתחלה כשאמר היא שלמים לא נתכוין לולדה:

הואיל ואי אפשר לקרות שני שמות כאחת. שאין הפה יכול לדבר שני דברים כאחת:

דבריו קיימין. דאף בגמר דבריו אדם נתפס:

נמלך ואמר ולדה עולה. אע״פ שחזר בו תוך כדי דבור ואמר ולדה עולה, לא אמר כלום, הואיל ובשעה שהקדיש אמו לשלמים לא נתכוין שיהיה הולד עולה. משום דקיימא לן כל תוך כדי דבור כדבור דמי, חוץ ממקדיש ומימר ומגדף ועובד עבודה זרה ומקדש ומגרש, דהנך ששה אין החזרה מועלת בהן אע״פ שחזר בו תוך כדי דבור. והלכה כר׳ יוסי:

היא שלמים וולדה עולה הרי זו ולד שלמים. כתב הר"ב והכא לא שייך בהווייתן ובמעי אמן [וכן הלשון ברש"י ותוס' וכלומר ענין הווייתן ובמעי אמן] דכי אמרי' כו' ה"מ בהקדישה ולבסוף נתעברה. וכפירש"י. וכתבו התוס' [ד"ה היא]. דא"כ הא דאמר לעיל. ואם נקבה זבחי שלמים. ואוקימנא ליה בבהמת קדשים צ"ל דמיירי בהקדישה ואח"כ נתעברה: גם לך. שנתייעץ. הרמב"ם. דתרגום איעצך אמלכינך: