Tractate Temurah - Chapter 1 - Mishnah 1

הַכֹּל מְמִירִים, אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים. לֹא שֶׁאָדָם רַשַּׁאי לְהָמִיר, אֶלָּא, שֶׁאִם הֵמִיר, מוּמָר, וְסוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. הַכֹּהֲנִים מְמִירִים אֶת שֶׁלָּהֶם, וְיִשְׂרָאֵל מְמִירִים אֶת שֶׁלָּהֶם. אֵין הַכֹּהֲנִים מְמִירִים לֹא בְחַטָּאת וְלֹא בְאָשָׁם וְלֹא בִבְכוֹר. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, וְכִי מִפְּנֵי מָה אֵין מְמִירִים בִּבְכוֹר. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, חַטָּאת וְאָשָׁם מַתָּנָה לַכֹּהֵן, וְהַבְּכוֹר מַתָּנָה לַכֹּהֵן. מַה חַטָּאת וְאָשָׁם אֵין מְמִירִים בּוֹ, אַף הַבְּכוֹר לֹא יְמִירֶנּוּ בוֹ. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, מַה לִּי אֵינוֹ מֵמִיר בְּחַטָּאת וּבְאָשָׁם, שֶׁאֵין זָכִין בָּהֶן בְּחַיֵּיהֶם. תֹּאמַר בִּבְכוֹר, שֶׁזָּכִין בּוֹ בְחַיָּיו. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר, וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ (ויקרא כז), הֵיכָן קְדֻשָּׁה חָלָה עָלָיו, בְּבֵית הַבְּעָלִים, אַף תְּמוּרָה בְּבֵית הַבְּעָלִים:

הכל ממירין. הכל מתפיסין בקדושת תמורה, שתופסת קדושת תמורה בבהמת חולין, אם אמר זו תחת זו של הקדש. בין על פי אנשים בין על פי נשים, כגון אם המירה אשה תופסת קדושת תמורה על פיה. והכל דתנינן הכא, לאתויי יורש שאם המיר בקרבן שהפריש מורישו בחייו, תמורתו תמורה: לא שאדם רשאי להמיר דהא כתיב לא ימיר:

מומר. נתפסת עליה קדושה ושתיהן קדושות:

וסופג את הארבעים. לוקה על לאו דלא ימיר, ואע״ג דלאו שאין בו מעשה הוא. דקיי״ל כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חברו בשם: ואם תאמר, לאו הניתק לעשה הוא, דכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קודש, ואין לוקין על לאו הניתק לעשה. יש לומ. ר, דשאני הכא שהלאו כולל יותר מן העשה שבו, שכל מימר לוקה ואין כל מימר עושה תמורה, שהרי שותפים וצבור אין עושין תמורה, וכיון דאין העשה שוה ללאו לא מקרי לאו הניתק לעשה:

הכהנים ממירין את שלהן. קרבנות שהפריש הכהן להקריב לעצמו, אם המיר בו הכהן מתפיס בתמורה:

לא בחטאת ולא באשם. שנתן לו ישראל שיקריב לו, אם המיר בו הכהן אין עושה תמורה על ידו, דהא אין לו חלק בו, אלא משעת הקטרת אימורין ואילך זוכה בבשר, ואין אדם מתפיס בדבר שאינו שלו:

ולא בבכור. שנתן לו ישראל:

וכי מפני מה אין הכהנין ממירים בבכור. והלא כולו של כהן הוא ומחיים נותנים לו ואין ישראל מתכפר בו:

מה חטאת ואשם אין ממירין. דהא ודאי פשיטא לן דאין הכהנים זוכים בהן אלא מהקטרת אימורין ואילך:

מה לי אינו ממיר בחטאת ואשם. כלומר, דין הוא שאין כהנים ממירין בחטאת ואשם כו׳:

והיה הוא ותמורתו. מקיש תמורה להקדש עצמו:

היכן קדושה חלה. על ההקדש, בבית בעלים:

אף תמורה. לא תחול אלא בבית בעלים, אבל בבית כהן לא חיילא לגמרי, הלכך אין כהן ממיר בבכור. אבל ישראל אם המיר בו, נתפס בקדושה, שהרי ברשותו חלה הקדושה על הבכור. והלכה כר׳ עקיבא:

הכל ממירים. כתב הר"ב לאתויי יורש. גמ'. אם המר ימיר לרבות את היורש. ופירש"י דהכי מצי למכתב ואם ימיר בהמה בבהמה:

אחד אנשים ואחד נשים. אע"ג דתנן במשנה ז' פרק קמא דקדושין כל מצות ל"ת כו'. אחד אנשים וא' נשים חייבים. וילפינן לה מדכתיב (במדבר ה׳:ו׳) ואיש או אשה כי יעשו מכל חטאת כו'. כמ"ש שם. אצטריך למתני הכי דמהו דתימא ה"מ עונש דשוה בין ביחיד בין בצבור אבל הכא כיון דעונש שאינו שוה בכל הוא. דתנן אין הצבור והשותפים עושין תמורה אשה נמי כי עבדה לא לקיא קמ"ל מדכתיב ואם המר. וה"מ למכתב אם. אתי וי"ו לרבות האשה. גמ'.

וסופג את הארבעים. כתב הר"ב ואע"ג דלאו שאין בו מעשה וכו' דקי"ל כו' חוץ מנשבע ומימר. ומקלל חברו בשם. וכ"כ הרמב"ם בפירושו ובחבורו ריש ה' תמורה ומפרשינן בגמ'. נשבע אמר קרא (שמות כ׳:ז׳) כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא. והמ"ל לא ינקה ולשתוק. ה' למה לי. ב"ד של מעלה הוא דאין מנקין אותו. אבל ב"ד של מטה מלקין ומנקין אותו. וכתיב לשוא לשוא. שני פעמים. אם אינו ענין לשבועת שוא תנהו ענין לשבועת שקר. ומסיק באכלתי ולא אכלתי [*ועיין בפ"ד דאבות משנה ז'] מימר א"ל ר' יוחנן לתנא לא תתני ומימר. משום דבדבורו עשה מעשה פירש"י שעושה מחולין קדשים. ע"כ. ועמ"ש בספ"ח דמנחות. ותימה דהשתא מעיקרא לאו קושיא היא זו שהקשה הר"ב מלאו שאין בו מעשה וכבר תמה ג"כ הכ"מ וכתב שכן הרגיש ג"כ המגיד בפי"ג מהלכות שכירות. ומקלל את חברו בשם. אמר קרא (דברים כ״ח:נ״ט) אם לא תשמור וגו'. ליראה את השם. וכתיב והפלא ה' את מכותך הפלאה זו איני יודע מהו כשהוא אומר (שם כ"ה) והפילו השופט והכהו לפניו. הוי אומר הפלאה זו מלקות. ולשבועת אמת א"א לומר. דהא כתיב (שם ו') ובשמו תשבע. ולמוציא שם שמים לבטלה לא מצית אמרת דכתיב (ויקרא י״ט:י״ד) לא תקלל חרש. ואי אמרת בשלמא מקלל. אזהרתיה מהכא. אלא א"א מוציא שם שמים. כלומר אבל מקלל לא סגי ליה במלקות. [*כיון דעביד תרתי דקא מפיק ש"ש לבטלה. וקא מצער ליה לחבריה] אזהרתיה מהיכא. דהא דכתיב (דברים ו׳:י״ג) את ה' אלהיך תירא. אזהרת עשה הוא. ומ"ש הר"ב שהרי שותפים וצבור אין עושין תמורה. כדתנן סוף פרקין. וסוף פ"ב:

וסופג את הארבעים. וא"ת אמאי לא תני שמנים דהא כתיב לא יחליפנו ולא ימיר אותו. וי"ל דלא נחת למנין מלקיות. אלא כלומר דלקי עליה. עי"ל דלעולם לא לקי אלא ארבעים ותרי לאוי צריכי. חד בקרבן שלו וחד בשל חברו. וכגון דאמר כל הרוצה להמיר יבוא וימיר [כדאיתא בגמ' דף ט'] תוס':

אף תמורה בבית הבעלים. כתב הר"ב הלכך אין כהן ממיר בבכור. אבל ישראל אם המיר נתפס בקדושה וכו' ומסיים הרמב"ם בפ"א מה"ת. וכן כהן שהמיר בבכור שנולד לו. לא בבכור שלקח מישראל הרי זו תמורה.