Seder Kodashim · Menachot

Tractate Menachot - Chapter 10 - Mishnah 4 מנחות פרק י׳ משנה ד׳

Chapter 10 of 13 · Mishnah 4 of 9

Tractate Menachot - Chapter 10 - Mishnah 4 : Youtube

Rav Reuven SpolterYoutube

1 video class :

To add a video to this page please click here.

Tractate Menachot - Chapter 10 - Mishnah 4

קְצָרוּהוּ וּנְתָנוּהוּ בְקֻפּוֹת, הֱבִיאוּהוּ לָעֲזָרָה, הָיוּ מְהַבְהְבִין אוֹתוֹ בָאוּר, כְּדֵי לְקַיֵּם בּוֹ מִצְוַת קָלִי, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְּקָנִים וּבִקְלִיחוֹת חוֹבְטִים אוֹתוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְמָעֵךְ. נְתָנוּהוּ לָאַבּוּב, וְאַבּוּב הָיָה מְנֻקָּב, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הָאוּר שׁוֹלֵט בְּכֻלּוֹ. שְׁטָחוּהוּ בָעֲזָרָה, וְהָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בּוֹ. נְתָנוּהוּ בְרֵחַיִם שֶׁל גָּרוֹסוֹת, וְהוֹצִיאוּ מִמֶּנּוּ עִשָּׂרוֹן שֶׁהוּא מְנֻפֶּה מִשְּׁלשׁ עֶשְׂרֵה נָפָה, וְהַשְּׁאָר נִפְדֶּה וְנֶאֱכָל לְכָל אָדָם. וְחַיָּב בַּחַלָּה, וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת. רַבִּי עֲקִיבָא מְחַיֵּב בַּחַלָּה וּבַמַּעַשְׂרוֹת. בָא לוֹ לָעִשָּׂרוֹן, וְנָתַן שַׁמְנוֹ וּלְבוֹנָתוֹ, יָצַק, וּבָלַל, הֵנִיף, וְהִגִּישׁ, וְקָמַץ, וְהִקְטִיר, וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים:

Comments from Bartenura on Masechet Menachot - Chapter 10 - Mishnah 4

מהבהבין אותו באור. בעודו בשיבלין, כדי לקיים בו מצות קלי, כדכתיב (ויקרא ב׳:י״ד) אביב קלוי באש, ובמנחת העומר מיירי קרא:

וחכמים אומרים. תחלה חובטים. ולא כדרך תבואה יבשה שחובטים אותו במקל, אלא בקנים לחים:

ובקליחות. בקלח של כרוב, כדי שלא יתמעך. ואח״כ מקיימין בו מצות קלי:

נתנוהו לאבוב. דסבירא להו לרבנן שאם מהבהבים אותו באור ממש אין נקרא קלי, שאין נקרא קלי אלא ע״י דבר אחר דהיינו ע״י כלי, שנותנים אותו באבוב, והוא כלי של נחושת מנוקב שמוכרי קליות קולין בו. והלכה כחכמים:

ברחיים של גרוסות. שאין טוחנות דק אלא עבה. שאם יטחנו יפה יעברו הסובין של קליפה בנפה עם הסולת. וגרוסות לשון גריסין של פול, ועל שם כן נקראת גרש כרמל:

וחייב בחלה. דחיוב חלה היינו גלגול העיסה, וגלגול עיסה זו ביד הדיוט היא לאחר שנפדה:

ופטור מן המעשרות. דמירוחו ביד הקדש הוא ומירוח הקדש פוטר מן המעשרות:

ר״ע מחייב. האי קמח הנותר מעשרון של עומר בחלה ובמעשרות לפי שלא נתנו מעות הקדש אלא בצריך להם לעשרון לבד, אבל האחר לא קדש, הילכך לאו מירוח הקדש הוא, דהא לא קדוש. ואין הלכה כרבי עקיבא:

בא לו לעשרון. נותן תחלה שמנו ולבונתו קודם נתינת הסולת:

יצק ובלל. לאחר נתינת הסולת, כדרך כל המנחות שנותן שמן בכלי תחלה ואח״כ נותן סולת וחוזר ויוצק עליה שמן ובולל:

הניף והגיש. דמנחת העומר טעונה הנפה והגשה, כדאמרינן בפרק כל המנחות:

Comments from Tosefot Yom Tov on Masechet Menachot - Chapter 10 - Mishnah 4

ואבוב היה מנוקב. עיין בפירוש הר"ב פ"ב דכלים משנה ג':

רבי עקיבא מחייב בחלה ובמעשרות. פירש הר"ב. לפי שלא נתנו מעות הקדש. אלא בצריך להם. והא דקתני והשאר נפדה [לר"ע] לית ליה דלדידיה לא בעי פדייה א"נ שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. תוס':

בא לו לעשרון ונתן שמנו כו'. וזה לא יהא אלא ביום. ר"ל יום ט"ז בניסן. רש"י:

ונתן שמנו ולבונתו. יצק ובלל. [*פי' הר"ב ויוצק עליה שמן ובולל. וכן פירש"י ועוד יש נתינת שמן שלישית שלא הזכיר בקונטרס] [דתנן] [במ"ג פ"ו] (תנן) דכל המנחות טעונות שלש מתנות שמן ונראה דכולהו תני להו הכא דנתן שמנו הוא נתינת שמן תחלה בכלי ויצק ובלל היא יציקה ובלילה [דלקמן] ובין הכא ובין התם. ה"ל למתני בלילה ברישא. דיצק הוא יציקה אחרונה. תוס'. ועמ"ש שם בפ"ו [*והרמב"ם בפ"ז מה"ת כלל הכל בלשון ובוללן]:

יצק ובלל. תימה דלא תני מלח. כדקתני בהקומץ רבה [משנה ב'] לא יצק לא בלל לא מלח. תוס'. ואפשר לי לומר דלא קחשיב ותני אלא מילי דמנחות. אבל מליחה על כל קרבנך תקריב מלח וכן ליתא אלא סמוך להקטרה כמ"ש שם:

וקמץ. לאחר שבורר כל הלבונה לצד אחד. כדפי' הר"ב במשנה ב' דפ"ק: