Tractate Arakhin - Chapter 6 - Mishnah 5

אֶחָד הַמַּקְדִּישׁ אֶת נְכָסָיו, וְאֶחָד הַמַּעֲרִיךְ אֶת עַצְמוֹ, אֵין לוֹ, לֹא בִכְסוּת אִשְׁתּוֹ, וְלֹא בִכְסוּת בָּנָיו, וְלֹא בַצֶּבַע שֶׁצְּבָעָן לִשְׁמָן, וְלֹא בְסַנְדָּלִים חֲדָשִׁים שֶׁלְּקָחָן לִשְׁמָן. אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ, עֲבָדִים נִמְכָּרִים בִּכְסוּתָן לְשֶׁבַח, שֶׁאִם תִּלָּקַח לוֹ כְסוּת בִּשְׁלֹשִׁים דִּינָר, מַשְׁבִּיחַ הוּא מָנֶה, וְכֵן פָּרָה, אִם מַמְתִּינִים אוֹתָהּ לָאִטְלִיס, מַשְׁבַּחַת הִיא, וְכֵן מַרְגָּלִית, אִם מַעֲלִין אוֹתָהּ לַכְּרָךְ, מַשְׁבַּחַת הִיא, אֵין לַהֶקְדֵּשׁ אֶלָּא מְקוֹמוֹ וְשַׁעְתּוֹ:

אין לו בכסות אשתו ובניו. שאין אלו נכסים שלו:

שצבען לשמן. לשם אשתו ובניו:

ולא בסנדלים חדשים. רבותא אשמועינן דאע״ג דעדיין לא נעלו אותן הרי הן בחזקתן משעת לקיחה:

אע״פ שאמרו עבדים נמכרים בכסותן לשבח. כסות יפה שלהן משבחם ומעלה את דמיהן. כגון גבי נכסי יתומים שאם תלקח לעבד כסות בשלשים דינר הוא משביח מנה על דמים ששוה עכשיו:

לאטליס. ליום השוק:

לכרך. שדרך סוחרים לבוא שם וקונים המרגליות ביוקר:

אין להקדש אלא מקומו. במרגלית:

ושעתו. בעבד דכתיב ויקרא כ״ז) ונתן את הערכך ביום ההוא, שלא ישהה. קודש לה׳, משמע כל דבר שהוא קודש לה׳ כגון סתם הקדשות שהן לבדק הבית, כולן יהיו נותנים ביום ההוא מיד, שלא ישהה אותן. וטעמא, כתב הרמב״ם, דזימנין דאתו לאשהויינהו כדי להשביח ואתו לידי פסידא, ומהאי טעמא נמי אין משתכרים בשל הקדש:

ולא בצבע שצבען כו'. וה"נ מייתי לה בפ"ט דב"ק [שם] ובפרק ד' דכתובות דף נ"ד. ולשון הרמב"ם בפ"ג מהלכות ערכין ולא בגדים שצבען כו'. ויראה דבגדים צבועים קרויים צבע בלשון המשנה. ואולי ישתנה משקלו. ולא יהיה בשש נקודות. אך לא ידעתיו:

לשמן. לשון הר"ב לשם אשתו ובניו. ואע"פ שלא לבשום עדיין. רש"י בכתובות:

אין להקדש אלא מקומו ושעתו. שהמעריך עצמו ומך הוא ונידון בהשיג יד. ולפי מה שיש לו נותן להקדש והיה לו עבד וכו' א"א רואין כאילו לוקחין לו כסות כו' וכך יתן זה להקדש אלא לפי שעתו שמין אותו וכן פרה וכן מרגלית. [בכפר] אין שמין אותה אלא לפי מקומה וכו' לפי מה ששוין כאן שמין. וזה משהה אותה וימכרנה כמה שירצה. ולפי דמים ששמאוה יתן שהרי בזמן שהעריכו הכהן לא ה"ל יותר כן פירש"י. והרמב"ם בספ"ג מה"ע כתב אלא כיצד עושין מוכרין הכל [למקומו] ובשעתו כמו שהוא. ע"כ. ומ"ש הר"ב וטעמא כתב הרמב"ם. דזימנין דאתי לשהויי וכו'. ומהאי טעמא אין משתכרין כו'. משנה היא בפ"ד דשקלים ואתמר עלה בירושלמי. אין משתכרין בשל הקדש אא"כ רצה יהא הפסד שלו. ושכר להקדש מותר. ומיהו התם מפרש הר"ב טעם אחר. והוא מהבבלי דפרק שני דייני כמ"ש שם בס"ד:

ושעתו. הכא מיירי במטלטלין דאין מכריזין עליהן שמא יגנבו [כמ"ש בר"פ ושם כתבתי ג"כ טעמא דעבדים אין מכריזין עליהן] אבל ר"פ דמצריך ההכרזה ששים יום. מיירי בקרקעות. תוס':