Tractate Arakhin - Chapter 2 - Mishnah 3

אֵין פּוֹחֲתִין מֵעֶשְׂרִים וְאַחַת תְּקִיעוֹת בַּמִּקְדָּשׁ וְלֹא מוֹסִיפִין עַל אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה. אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁנֵי נְבָלִין וְלֹא מוֹסִיפִין עַל שִׁשָּׁה. אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁנֵי חֲלִילִין וְלֹא מוֹסִיפִין עַל שְׁנֵים עָשָׂר. וּבִשְׁנֵים עָשָׂר יוֹם בַּשָּׁנָה הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ. בִּשְׁחִיטַת פֶּסַח רִאשׁוֹן, וּבִשְׁחִיטַת פֶּסַח שֵׁנִי, וּבְיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, וּבְיוֹם טוֹב שֶׁל עֲצֶרֶת, וּבִשְׁמוֹנַת יְמֵי הֶחָג, וְלֹא הָיָה מַכֶּה בְּאַבּוּב שֶׁל נְחשֶׁת אֶלָּא בְּאַבּוּב שֶׁל קָנֶה, מִפְּנֵי שֶׁקּוֹלוֹ עָרֵב. וְלֹא הָיָה מַחֲלִיק אֶלָּא בְאַבּוּב יְחִידִי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַחֲלִיק יָפֶה:

אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש. במסכת סוכה פרק החליל (סוכה דף נ״ג) הן מפורשים. והא דתנן ולא מוסיפין על ארבעים ושמונה, לאו דוקא, דזמנין דמוסיפין עד שבעה וחמשים תקיעות כשחל ערב פסח להיות בשבת, ומשום דלא שכיח כולי האי לא חשיב ליה:

אין פוחתים משני נבלים. לשני לוים:

ולא מוסיפים על ששה. לא אתפרש טעמא:

חלילין. מין כלי זמר שקולו נשמע למרחוק. צלמילי״ש בלע״ז, ובערבי מזמאר״י:

ולא מוסיפין על שנים עשר. כנגד שנים עשר יום בשנה שהחליל מכה בהן לפני המזבח. ולשון מכה נופל בחליל, לפי שהוא עשוי נקבים ומכה באצבעו על הנקבים להנעים הקול:

בשחיטת הפסח. בארבעה עשר בניסן שהיו קורין ההלל בעזרה בשעת שחיטה, כדאמר בפרק תמיד נשחט (פסחים דף ס״ד):

אבוב. הקנה הדק שבראש החליל. ובגמרא מוכח דחליל גופיה קרוי אבוב:

שקולו ערב כשהוא של קנה, יותר משל נחושת. ודוקא חליל שמכה לפני המזבח על הקרבן הוא שדוחה את השבת וכל שכן יום טוב. אבל חליל של בית השואבה לא היה דוחה לא את השבת ולא את יו״ט, כדמוכח בסוכה פרק החליל:

לא היה מחליק אלא באבוב יחידי. כשהיה מגיע לסיים הנעימה היה אחד מן החלילים מאריך לאחר שסיימו האחרים, שזהו, חילוק יפה יותר משאילו, יסיימו שניהם כאחד. וחילוק, היינו סיום השמעת קול הנעימה. ובשעת ההקרבה היה שיר זה, והיו הלוים משוררים בפה את ההלל באותן שנים עשר ימים, והחלילים היו מחללים. אבל בשאר ימים היו מהללים י בצלצל וכנורות. והשיר היה השיר שהיו הלוים אומרים בבית המקדש בראשון היו אומרים לה׳ הארץ ומלואה וכל המזמור, בשני גדול ה׳ ומהלל מאד וגו׳, וכן כולם:

ולא מוסיפין על ששה. עמ"ש בשם התוספות והרמב"ם במשנה ה':

ובשנים עשר יום בשנה החליל מכה כו'. שבאלו הימים גומרין את ההלל לפי שחלוקין בקרבנותיהן משא"כ ימי הפסח. ובשבת לא משום דלא אקרי מועד. ור"ח דאקרי מועד כמ"ש במשנה ד' פ"ק דשבועות. לא אקדיש בעשיית מלאכה דכתיב (ישעיהו ל׳:כ״ט) השיר יהיה לכם כליל התקדש חג. לילה המקודש לחג טעון שירה ושאין מקודש לחג אין טעון שירה. ר"ה וי"כ דאקרו מועד ואקדוש בעשיית מלאכה. אפשר מלך יושב על כסא הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו וישראל אומרים שירה. וחנוכה שאני דאע"ג דלא הכי ולא הכי. אומרין משום ניסא [אבל אין בו חליל לפי שאין בו קרבן מיוחד ליומו. נ"ל] ופורים איכא דאמרי מכיון שנכנסו לארץ אין אומרין שירה על נס שבח"ל וא"ד כיון שגלו חזרו להתירן וקרייתה [קריית המגילה] זו היא הלילא. וקביעות ההלל כתבתי במשנה ז' פ"ה דפסחים. ומ"ש הר"ב דחליל שמכה לפני מזבח על הקרבן דוחה שבת דהא א"א לח' ימי החג בלא שבת. ובגמ' מפקינן מכמה מקראות דקרבן טעון שירה. וחדא מינייהו ושרת. שכתב הר"ב במשנה דלקמן. ואפי' למ"ד אין שירה אלא בפה. והכי משמע הלכתא במתני' דלקמן וכן כתבתי להרמב"ם במשנה י"ג פרק בתרא דערובין. אפ"ה דוחה משום דלית בהו אלא משום שבות דאין מטפחין ואין מרקדין דתנן במשנה ב' פ"ה דביצה ואין שבות במקדש כמ"ש שם בערובין. והתוס' דף י"א כתבו דמתנו' דהכא ודלקמן כתנאי. דדהכא כר"י בר יהודה דס"ל עיקר שירה בכלי. ושוב מצאתי בתוס' פ' החליל (סוכה דף נ"א) שכתבו תימה דמסקי. דעיקר שירה בפה ותנן החליל מכה בח' ימי החג וא"א בלא שבת. וי"ל דטעמא משום דאין שבות במקדש. ובירושלמי פריך ומשני ההיא ר' יוסי בר יהודה היא דס"ל עיקר שירה בכלי. ע"כ. ולירושלמי יש לומר דשבות זה אסרו אף במקדש כדאשכחן בשאר שבות. כמ"ש בפרק בתרא דערובין משנה י"ב. ומ"ש [הר"ב] דחליל של בית השואבה לא היה דוחה כו'. טעמא פרישית בריש פרק החליל. ומ"ש דבשאר ימים היו מהללים בצלצל וכנורות. לשון רש"י היו נבלים וצלצל וכנורות. ומ"ש והשיר היה. השיר שהלוים היו אומרים כו'. דתנן בסוף מסכת תמיד:

אבוב. כתב הר"ב בגמ' מוכח דתליל גופיה קרו אבוב. ואמאי קרו ליה חליל דחלי קליה פירש"י מתוק קולו לשמוע:

מחליק. לשון הר"ב חלוק היינו סיום השמעת קול הנעימה. ולשון רש"י חלוק היינו סיום. שמחלק בין נעימה לנעימה.