Tractate Arakhin - Chapter 5 - Mishnah 1

הָאוֹמֵר, מִשְׁקָלִי עָלָי, נוֹתֵן מִשְׁקָלוֹ. אִם כֶּסֶף, כֶּסֶף. אִם זָהָב, זָהָב. מַעֲשֶׂה בְּאִמָּהּ שֶׁל יִרְמַטְיָה שֶׁאָמְרָה, מִשְׁקַל בִּתִּי עָלָי, וְעָלְתָה לִירוּשָׁלַיִם, וּשְׁקָלוּהָ וְנָתְנָה מִשְׁקָלָהּ זָהָב. מִשְׁקַל יָדִי עָלָי, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מְמַלֵּא חָבִית מַיִם וּמַכְנִיסָהּ עַד מַרְפֵּקוֹ, וְשׁוֹקֵל בְּשַׂר חֲמוֹר וְגִידִין וַעֲצָמוֹת וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ עַד שֶׁתִּתְמַלֵּא. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, וְכִי הֵיאַךְ אֶפְשָׁר לְכַוֵּן בָּשָׂר כְּנֶגֶד בָּשָׂר וַעֲצָמוֹת כְּנֶגֶד עֲצָמוֹת. אֶלָּא שָׁמִין אֶת הַיָּד כַּמָּה הִיא רְאוּיָה לִשְׁקֹל:

האומר משקלי עלי כו׳, אם כסף כסף. אם פירש כסף נותן משקלו כסף, ואם פירש זהב, נותן משקלו זהב. והא קמשמע לן דאם לא פירש אלא אמר סתם משקלי עלי, פטר נפשיה בכל דהו, ובלבד שיהיה דבר שכמותו רגיל להיות נשקל במקום ההוא. ואפילו זפת ואפילו בצלים ורגילים אנשי המקום למכרם במשקל, ואמר אחד מאנשי המקום ההוא משקלי עלי סתם ולא פירש, הרי זה נותן משקלו זפת או בצלים ונפטר:

ומעשה באמה של ירמטיה. מפרש בגמרא דמתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, ואם אדם חשוב הוא, אע״ג דלא פירש אמדינן ליה לפי כבודו, ומעשה נמי באמה של ירמטיה, אשה ששמה כך, שאמרה משקל בתי עלי ועלתה לירושלים ושקלוה ונתנה משקלה זהב, לפי שהיתה אמודה בעושר:

משקל ידי עלי. היאך הוא שוקל ידו, דאם רוצה מכביד ואם רוצה מיקל:

ומכניסה עד מרפקו. קוד״ו בלע״ז. משום דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם, ובאותו זמן היו קורין יד לזרוע עד המרפק. וכשמכניס היד לתוך חבית מלאה מים ישפכו מן המים שבחבית כפי מקום היד שהכניס בתוכה עד המרפק, וחוזר ומכניס בחבית בשר וגידין ועצמות של חמור, שמשקל בשר חמור כמשקל בשר אדם, ויהא באותו בשר גידין ועצמות כפי מה שיש ביד, שאין משקל עצמות וגידין שוה למשקל בשר, ונותן לתוכה עד שתחזור ותתמלא כמו שהיתה, דהשתא איכא נפח כשיעור ידו, ושוקל הבשר והעצמות והגידים ההם והוא משקל ידו:

היאך אפשר לכוין בשר כנגד בשר. שמא יש בבשר חמור שנותן לתוך החבית יותר גידים ועצמות ממה שיש ביד, או פחות, ונמצא שאין המשקל מכוון. והלכה כרבי יוסי:

מרפיקו. פירש הר"ב קוד"ו בלע"ז כך הוא ברמב"ם ובתוס'. וכ"ה לשון הר"ב בספ"ק דאהלות. [*ונקרא בלשון אשכנז עלינבוגי"ן. ועיין פרק עשירי דשבת מ"ג]:

ושוקל בשר חמור כו'. פירש הר"ב שמשקל בשר חמור כמשקל בשר אדם. ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר. שנאמר (יחזקאל כ"ג) אשר בשר חמורים בשרם. בברייתא בגמ'. ומ"ש הר"ב ויהא באותו בשר כו' כפי מה שיש ביד כו' ונותן לתוכה עד שתחזור ותתמלא וכו'. ושוקל הבשר כו' פירוש לפירושו שמתחלה אומדין לקח כשעור היד וכדמהדר ליה ר' יהודה לרבי יוסי כמ"ש לקמן וממלאין בו החבית דשמא לא כיוונו האומד ויצטרך להוסיף או לגרוע. ולפיכך שוקלין אחר כך כשכבר נתמלא החבית ממה שהיה חסר ע"י היד. שעכשיו אנו יודעים שלקחנו השיעור בשוה. וכן פירש הרמב"ם שיטול בשר ועצמות כו' ויתן לתוך החבית כו'. ואח"כ שוקל הבשר ההוא כו'. ויתכן בעיני שהרמב"ם מפרש ושוקל דמתני' מלישנא דשקל קלא פתק ביה [פסחים ס"ב]. שהוא*) ענין נטילה. אבל המשקל ששוקלין לא תנינן לה במתניתין. אלא דממילא הכי עבדינן. אבל התוס' [כד"ה ושוקל]. מסקי בשם ר"י דדוקא שוקל מעיקרא ואח"כ מכניס. אבל מכניס מעיקרא לא. לפי שהמים נבלעים בבשר ומכבידים אותה יותר מדאי מיד האדם. שחי נושא עצמו וחייא קליל ממיתא. ודוחק הוא לומר. ששוקלין בשר חמור כנגד היד [ומשערינן] אם הוא נחתך. ששוקל יותר משהיה מחובר לגוף לגמרי. ע"כ. והייני נמי שלוקחין באומד ושוקלין משקלו. ואעפ"כ מכניסין בחבית שמא לא אמדו יפה. ומשום המעט. שצריך להוסיף. או לגרוע. לא יוסיפו או יגרעו בליעת המים. שא"צ אח"כ אלא לשער אותו המעט. או לשקול אותו:

אמר רבי יוסי. וכי היאך אפשר לכוון כו'. אמר ליה רבי יהודה אומדין א"ל רבי יוסי עד שאומדין ימודו [כלומר יאמדו] את היד. ורבי יהודה כמה דאפשר עבדינן. גמרא: