Tractate Arakhin - Chapter 2 - Mishnah 1

אֵין בָּעֲרָכִין פָּחוּת מִסֶּלַע, וְלֹא יָתֵר עַל חֲמִשִּׁים סָלַע. כֵּיצַד, נָתַן סֶלַע וְהֶעֱשִׁיר, אֵינוֹ נוֹתֵן כְּלוּם. פָּחוֹת מִסֶּלַע וְהֶעֱשִׁיר, נוֹתֵן חֲמִשִּׁים סָלַע. הָיָה בְיָדָיו חָמֵשׁ סְלָעִים, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא אֶחָת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, נוֹתֵן אֶת כֻּלָּם. אֵין בָּעֲרָכִין פָּחוּת מִסֶּלַע, וְלֹא יָתֵר עַל חֲמִשִּׁים סֶלַע. אֵין פֶּתַח בַּטּוֹעָה פָּחוּת מִשִּׁבְעָה, וְלֹא יָתֵר עַל שִׁבְעָה עָשָׂר. אֵין בַּנְּגָעִים פָּחוּת מִשָּׁבוּעַ אֶחָד, וְלֹא יָתֵר עַל שְׁלשָׁה שָׁבוּעוֹת:

אין בערכין פחות מסלע. אפילו עני שהעריך ואין ידו משגת אינו נדון בפחות מסלע, דכתיב (ויקרא כ״ז:כ״ה) וכל ערכך יהיה בשקל הקודש, כל ערכין שאתה מעריך לא יהיו פחותים משקל:

ולא יותר על חמשים. דזהו גדול שבערכים דכתיבי בפרשה:

נתן סלע והעשיר. בן עשרים שערכו חמשים והיה עני ונתן סלע בערכו, דעני נידון בהשגת ידו, והעשיר, פטור:

פחות מסלע. נתן פחות מסלע:

והעשיר. נותן חמשים. דבנתינה קמייתא לא יצא ידי ערכו ועדיין ערכו עליו:

היו בידיו חמש סלעים. עני בן עשרים שהעריך עצמו, והיו לו חמש סלעים:

ר׳ מאיר אומר אינו נותן אלא אחת. דסבר ר׳ מאיר או נותן כל החמשים שעליו או אינו נותן אלא שקל:

וחכמים אומרים נותן כל מה שבידו. דקרא דכתיב וכל ערכך יהיה בשקל, לפחות שבערכין הוא דאתא, שאפילו עני שבעניים לא יתן פחות. ומיהו היכא דאית ליה טפי יהיב, דכתיב (שם) על פי אשר תשיג. והלכה כחכמים:

אין פתח בטועה פחות משבעה. איידי דאיירי באין בערכין פחות ולא יותר, תנא נמי לכל הנך דאית בהו אין פחות ולא יותר:

פתח. תחלת נדות. שדין נדה דאורייתא הוא, אם התחילה וראתה היום, מונה ששה והוא. ראתה שנים, מונה חמשה והם. ראתה שלשה מונה ארבעה והם. [ואפילו] ראתה כל שבעה ופסקה לערב, טובלת ומשמשת. ומיום שביעי ואילך הויין ימי זיבה אחד עשר יום, שאם ראתה בהן יום אחד או שנים שומרת יום כנגד יום וטובלת. ואם ראתה בהן שלשה רצופים, הויא זבה גדולה שטעונה שבעה נקיים וקרבן. ואם משכו ימי זיבה חודש או שנה, אינה חוזרת לתחלת נדות עד שתשב שבעה נקיים. וכשישבה שבעה נקיים וראתה, הויא תחלת נדה ומונה ששה והוא, וחוזרת לענינה ככל המפורש. ואם לא ראתה באותן אחד עשר יום שלשה רצופים, אינה זבה. וכשתראה אחריהן, בין שהיא רואה סמוך בין שהרחיקה ראייתה הוי תחלת נדה. ואפילו תראה שלשה רצופים, אינה מונה אלא ארבעה והם, שאין ימי זוב אלא אותן אחד עשר יום שבין סוף נדות זה לתחלת נדות הבא:

אין פתח בטועה פחות משבעה. טועה [שראתה] היום ואינה יודעת אם בימי נדותה עומדת, או באותן אחד עשר יום של ימי זוב, אינה חוזרת לפתח נדותה בפחות משבעה נקיים ולא יותר על שבעה עשר נקיים. כיצד, טועה שאמרה יום אחד טמא ראיתי היום, ואינה יודעת אם בימי נדות היא וצריכה למנות ששה והוא, אם באותן אחד עשר יום של ימי זיבה ואינה צריכה לשמור, אלא יום כנגד יום, פתחה שבעה עשר, שאם לא תראה עד לאחר שבעה עשר יום לבד מיום זה, חוזרת לפתח נדותה. דאם יום זה שראתה תחלת ימי זיבה הוא, כיון שכלו אחד עשר שלמו ימי זיבה והרחיקה ראייתה שלא ראתה עד לאחר שבעה עשר ותחלת נדה היא. ואפילו אם תאמר שיום זה תחלת נדה הוא, אעפ״כ יצתה מימי הזוב לסוף יום שבעה עשר לבד מיום זה. אבל אם תראה יום שבעה עשר לא יצאה מן הספק אם יום נדה הוא או יום זיבה הוא, דיש לומר שמא יום זה שראתה תחלת ימי נדה הוה, ויום שבעה עשר שראתה בו, סוף אחד עשר שבין נדה לנדה הוא, או שמא יום ראשון מימי הזוב הוא, וכשכלו אחד עשר יצתה מימי הזוב, ויום שבעה עשר שראתה בו תחלת נדה היא. וכל שכן אם תראה קודם יום שבעה עשר, שלא יצאה מן הספק. וכל זמן שתהא בספיקה זו, מקולקלת היא, שלעולם נחמיר עליה מספק. שכשתראה יום אחד, נאמר תחלת נדה היא וצריכה ששה והוא. וכשתראה שלשה רצופים, נאמר ימי זוב הן וצריכה שבעה נקיים וקרבן. אבל לאחר שבעה עשר אין להחמיר, דודאי תחלת נדה היא, ואפילו תראה שלשה ימים רצופים תמנה ארבעה והם וטובלת וטהורה:

אין בנגעים פחות משבוע אחד. להסגר. דיש בנגעי אדם שנבררים לשבוע אחד אם לטהר אם לחלוט:

ולא יותר על שלשה שבועות. נגעי בתים. דתניא בתורת כהנים, מנין שאם עמד בעיניו בשבוע ראשון ובשבוע שני שחולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע שלישי, תלמוד לומר (ויקרא י״ד:מ״ח) ובא הכהן ואם בא יבא כו׳:

נתן סלע והעשיר. לשון הר"ב בן כ' שערכו נ' והיה עני ונתן סלע כו'. וכן לקמן היו בידיו ה' סלעים כתב עני בן כ' שהעריך עצמו. וכל זה לשון רש"י וכ"כ בריש פרק ד' והכי אשכחן במתני' גופה ריש פ"ה דאסברה לה אהעריך עצמו. ולאו דוקא דהוא הדין העריך לאחר אלא חדא מתרתי נקט:

פחות. מסלע והעשיר. לאו דוקא פחות מסלע אלא אפילו נתן כל הערך חוץ מסלע אחד מגלגלין עליו את הכל כ"כ התוס'. ונראה בעיני דמתני' נקטה פחות מסלע משום [*דרבי מאיר דלא משכחת לה לדידיה. אלא בפחות מסלע] והשתא אתי שפיר טפי דתני תו אין בערכין כו' למסתם כרבנן דהואיל ונסיב לרישא אליבא דרבי מאיר אטו אי לא הדר וסתים כרבנן. מי לא פסקינן כחכמים:

אין בערכין פחות מסלע כו'. הא תו למה לי [הא] קמ"ל פתוח מסלע הוא דליכא. הא יתר על סלע איכא [אע"ג דליכא חמשים סלעים דאם היו בידו ה' סלעים נותן כולם דהיינו יותר על סלע ופתות מחמשים] יתר על חמשים הוא דליכא. הא פחות מחמשים הוא דאיכא [כדאמרן] וסתמא כרבנן. גמ'.

אין פתח בטועה פחות משבעה. ולא יותר על י"ז. פי' הר"ב טועה היום. ואינה יודעת אם בימי נדותה עומדת או באותן י"א יום של ימי זוב וכו'. כיצד טועה שאמרה יום א' טמא ראיתי היום כו'. פתחה י"ז כו'. וצריכא ז' נקיים וקרבן. פירוש עולה באה על תנאי והחטאת אינה נאכל. כדתנן בקמא מכריתות. ואם אמרה שני ימים ראיתי. נאמר פתחה ג"כ י"ז לפו שאנו אומרים אפשר שאלו הב' ימים יום א' מהן קודם עת נדתה ויום א' מתחלת עת נדתה ונשארו מן התקופה [שיש בין תחלת נדה לתחלת נדה] עד כאן י"ז ימים. וכן אם אמרה ג' ימים ראיתי נאמר אפשר ששני ימים מהן קודם עת נדה ויום א' מהתחלת ז' ימי נדה נשארו מן התקופה י"ז יום הרי היא ג"כ פתחה י"ז אלא שהיא ספק זבה לפי שראתה ג' ימים על הסדר. ואינה יודעת עת נדתה. ואפשר שאלו הג' ימים בלא עת נדתה הם. ואם אמרה ארבעה ימים ראיתי נאמר בה ג"כ שהיא ספק זבה וקרבנה אינו נאכל. לפי שאפשר שיהיו אלו הארבעה ימים שנים קודם לעת נדתה ושנים מימי נדתה ולא תהא זבה. וכשאע משערין הספק הזה יהיה פתחה ט"ז יום. לפי שאם נאמר ששני ימים מאלו הד'. מתחלת עת נדתה ישארו [עם] הי"א ימים שהיא תקופה קטנה [ה' ימים שהם עם הי"א] ט"ז יום. ואם אמרה ה' ימים ראיתי על הדרך הזה בעצמו נאמר ג' מאלו הה' מתחלת עת נדתה וישארו מן התקופה ט"ו. וכן אמר בברייתא ה' ימים ראיתי פתחה ט"ו. והיא ג"כ ספק זבה ולא יסור דבר מהיות כן כל זמן שמוסיף זמן ראיית הדס יום יתסר מזמן הפתח יום והיא בכל זה ספק זבה. עד שתאמר י"א יום ראיתי פתחה ט' והיא ג"כ ספק זבה לפי שנאמר [ב' ימים] מאלו [הן מסוף] הי"א יום קודם עת נדתה. וז' של נדה. וב' ימים שארית הי"א שראתה פתחה ט'. ואם אמרה י"ב ימים ראיתי דם פתחה ח'. והיא זבה ודאית. לפי שאם תאמר ששני ימים מזמן ראיית הדם קודם עת נדתה. ושבעה של נדה. ושלשה אחר זמן הנדה. הרי היא זבה. לפי שכבר ראתה שלשה ימים רצופין אחר זמן הנדות [ואם נאמר] שאלו הי"ב יום שראתה בכולן הדם. אפשר שיהא מכללם ג' ימים קודם עת נדתה. וז' של נדה ושנים אחר הנדה. הרי היא ג"כ: זבה. לפי שכבר קדמה זיבות לנדות. וכן אם ראתה הדם י"ג יום. פתחה ז'. לפי ההיקש הזה בעצמו ע"מ שיהיו מן הי"ג יום ב' ימים קודם הנדה והי"א [שבעה של נדה וד' אחר זמן הנדה ויהיו] הנשארים מכל התקופה ז' ימים. וזהו ג"כ זבה ודאית. כמו שבארנו במה שלפניה. ולפי ענין זה נכתב בברייתא כפי מה שתיקן הגמ'. כל הזבות הטועות מביאות קרבן. ואינו נאכל. חוץ מפתח ז' ומפתח ת' שמביאין קרבן ונאכל. לפי ששתיהן זבות ודאית. כמו שפירשנו. ולפיכך תאכל החטאת. וזה שאמרנו פתחה י"ז או פחות מי"ז. אין הכוונה שתהא כל הזמן הזה אסורה על בעלה אלא הענין שזכרנו שאחר אותו הזמן תקבע לה ווסת לנדתה: והוא הפחות שאפשר כמו שבארנו. ואין הפרש בין מי שראתה דם י"ג ימים והיא טועה כמו שבארע תחלה. ובין מי שראתה דם זמן אחר שאין לה פחות מפתח ז'. לפי שהיא זבה ודאית. כמו שבארנו וצריכה לספור ז' נקיים. ולפיכך נמצא שא"א לה למעט לשום התחלת זמן הנדות אלא אחר ז' ימי הספירה. הרמב"ם:

[*אין בנגעים פחות משבוע אחד. כתב הר"ב דיש בנגעי אדם כו'. עיין בספ"ג דמסכת נגעים]: