Talmud BavliShevu'ot 11a : Youtube
Daf TubeYoutube
2 video classes :
Shevu'ot Page 11a
Shevu'ot 11a - Guemara
דקדושת דמים הוא אלא מעתה לא תפסל בטבול יום אלמה תניא נתנה במכתשת נפסלת בטבול יום וכי תימא כל קדושת דמים מיפסלי בטבול יום והתנן המנחות מועלין בהן משהוקדשו קדשו בכלי הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה קדשו בכלי אין לא קדשו בכלי לא אלא מאי קדושת הגוף היא אלא מעתה תיפסל בלינה אלמה תנן הקומץ והלבונה והקטורת ומנחת כהנים ומנחת כהן משוח ומנחת נסכים מועלים בהן משהוקדשו קדשו בכלי הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה קדשו בכלי אין לא קדשו בכלי לא אמר ליה לינה קאמרת שאני קטורת הואיל וצורתה בכל השנה כולה מ"מ קשיא וכי קדושה שבהן להיכן הלכה אמר רבה לב בית דין מתנה עליהן אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יהיו לדמיהן א"ל אביי והא מר הוא דאמר הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף לא קשיא הא דאמר לדמי עולה הא דאמר לדמי נסכים איתיביה אביי פר ושעיר של יום הכפורים שאבדו והפריש אחרים תחתיהם
Comments from Rashi on Masechet Shevu'ot Page 11a
דקדושת דמים . אין בה אלא קדושת דמים שלקחה מתרומת הלשכה אבל בכלי לא קדשה דתקדש קדושת הגוף דמכתשת שנשחקה בה לאו כלי שרת היא: בטבול יום . אם נגע בה: המנחות . מנחת יחיד: מועלין בהן משהוקדשו . דקדושת דמים בת מעילה היא: קדשו בכלי . הביא לעזרה ונתנה בכלי שרת: הוכשרה . נגמרה קדושתה ליפסל בטבול יום וכל לשון הכשר לשון תיקון שמתקנו ומזמינו לכך: הקומץ . של מנחת יחיד: והלבונה . של מנחת יחיד: ומנחת כהנים . שהיא כליל ואינה נקמצת: ומנחת כהן משוח . חביתי כהן גדול שבכל יום מחציתה בבוקר ומחציתה בערב: ומנחת נסכים . הבאה עם הבהמה שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל ועשרון לכבש והן כולן כליל: קדשו בכלי כו' . והך דפליג לה בתרתי בבי הך והך דלעיל דהמנחות מועלין בהן כו' משום דבסיפא יש חילוק ביניהם במילי אחרניתא במסכת מעילה דבההיא דלעיל לא קתני וחייבין עליה משום פיגול ונותר וטמא בקדושת כלי עד שיקרב הקומץ ובהנך שכולן כליל קתני בקדושת כלי דידהו וחייבין עליהם משום נותר ומשום טמא קתני מיהא קטורת וקתני קדשו בכלי וע"כ מתניתין לעיל גבי קדושת מכתשת תנא נפסלת בטבול יום ולא תנא לינה והכא תנא לינה ש"מ קדושת כלי דהכא לאו מכתשת היא אלא כלי שבשעת הקטרה דומיא דקומץ ולבונה ושאר השנויים כאן עמה אלמא מכתשת לא מקדשא ליה קדושת הגוף: הואיל וצורתה . אינה משנה את מראיתה הלכך אע"ג דקדושת הגוף היא לא מיפסלא בלינה ומיהו משקדשה בכלי ליקרב גזור בה רבנן פסול לינה דלמא אתי לאכשורי בשאר המתקדשים בכלי: מכל מקום קשיא קדושה שבהן להיכן הלכה . בין בתמידין בין בקטורת: לב ב"ד מתנה עליהם . בשעת לקיחה דלא ליקדשו קדושת הגוף אלא הצריכין לשנה וכל מידי דציבור נותנין ב"ד לב: והא מר הוא דאמר . במסכת תמורה: הקדיש זכר לדמיו . הקדיש איל לדמיו: קדוש קדושת הגוף . ואינו נמכר מאחר שהקדישו והוא עצמו ראוי להקרבה אינו יוצא מידי מזבח והכא נמי למאי מהני תנאה דלב ב"ד כי אמרי' נמי יהו לדמיהן קדשי להו לגופייהו: הא דאמר לדמי עולה . כי אמרי אנא קדוש קדושת הגוף היכא דאמר יהא להביא בדמיו עולה דכיון דאיהו חזי להכי לא מזבנינן ליה אבל אמר יהא לדמי נסכים אף על גב דנסכים נמי למזבח וקדושתייהו דמיין להדדי כיון דלא להכי חזי מזדבן וכל שכן היכא דמתנו ב"ד שיהו לדמי מותר תרומה שהיא לרקועי פחים: פר ושעיר של יוה"כ . שהן חטאות הפנימיות:
Comments from Tosafot - Shevu'ot 11a
וכי תימא דכל קדושת דמים נפסל בטבול יום. וא"ת בלא נתינה למכתשת נמי תיפסל דמעיקרא נמי קדושת דמים הוא וי"ל דאפילו קדושת דמים לא פסלה בטבול יום אלא בנתינה למכתשת וכתישה שראוי להקריב אבל קודם כתישה לא: הוכשרו ליפסל בטבול יום. וא"ת כי לא קדשו בכלי נמי ליפסל בטבול יום מידי דהוה אחולין שנעשו על טהרת הקודש דמיפסל בטבול יום כדמוכח בסוף נדה (דף עא: ושם) דתנן היושבת על דם טהור מערה מים לפסח ודייקינן מערה אין נוגעת לא דחולין שנעשו על טהרת קודש כקודש דמו וי"ל דתנא דהכא סבר לאו כקודש דמו כחזרו לומר דהתם דהרי הוא כמגע טמא מת בקדשים ולא לחולין א"נ הכא מיירי מדאורייתא וה"ה דמקודם לכן מיפסלי מדרבנן ואם תאמר א"כ מאי פריך לעיל נימא דקדושת דמים היא והא דקתני נפסלת בטבול יום היינו מדרבנן וכמשנה ראשונה דהתם דסברה דכקודש דמו וי"ל דאי מטעם דכקודש דמו מיפסלא בטבול יום א"כ אפילו לא נתנה במכתשת נמי דכיון דמדרבנן מיפסלא אפי' אינה ראויה להקרב נמי או שמא קטרת לא מיפסלא משום חולין שנעשו על טהרת קדש דלא שייך בה האי טעמא כיון דלאו בת אכילה היא אבל לעיל קאמר שפיר וכ"ת כל קדושת דמים מיפסלא בטבול יום ולא קשה ליה אפי' לא נתנה במכתשת נמי דלא מפסלא קדושת דמים כל זמן שמחוסר מעשה בגופו דהיינו כתישה והשתא נמי ניחא מה שמקשה דאמאי לא פריך מרישא דתנא לעיל מהך דהמנחות כו' דמייתי הכא ובפ"ב דמעילה (דף ט.) שתי הלחם ולחם הפנים מועלין בהם משהוקדשו קרמו בתנור הוכשרו ליפסל בטבול יום קרמו אין לא קרמו לא ולפי מה שפרישית דקדושת דמים לא מיפסלא בטבול יום כל זמן שמחוסר מעשה בגופו לא ה"מ למיפרך מרישא דאפילו נתנוה בתנור אכתי מחוסר קרימה וכשישחט עליהן הזבח אחר הקרימה שהיא אפייה: אלא מעתה תיפסל בלינה אלמה תנן כו'. פירש בקונטרס דדייק מדקתני לעיל גבי מכתשת טבול יום ולא קתני לינה והכא תנא לינה ש"מ דכלי דהכא לאו מכתשת היא אבל אי לאו הך מתניתין דמייתי מברייתא גופה דמכתשת דקתני טבול יום ולא קתני לינה לא מצי למיפרך דאיכא למימר תנא טבול יום וה"ה לינה וא"ת ותקשה ליה מטבול יום גופיה דבברייתא קתני דמכי נתנה למכתשת נפסלה בטבול יום ואילו הכא תנן קדשו בכלי הוכשרו ליפסל בטבול יום דהיינו כלי דבשעת הקטרה אין לא קדשו לא וי"ל דהא לא הוה קשה ליה כולי האי דמצי למימר דבקטרת אפילו לא קדשו בכלי נפסלת בטבול יום והא דנקט קדשו בכלי לענין טבול יום לא נקט אלא משום מנחת כהנים ומנחת כהן משוח השנויים כאן [אבל לעיל דייק שפיר לא קדשו לא אטבול יום דקדשו בכלי קאי אטבול יום ומחוסר כפורים ולינה דאל"כ בחנם נקט ט"י] תדע דהא קומץ נמי אפילו לא קדש בכלי נפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה מכי נתקדשה המנחה בסיסא כדקתני לעיל המנחות מועלין בהן והא דתנא קומץ בהדי הנך משום סיפא דקתני וחייבין משום נותר וטמא דקאי אכולהו אבל מלינה פריך שפיר דליכא למימר דהוא הדין לא קדשו ונקט קדשו משום מנחת כהנים וחביריה דא"כ אמאי תנא כלל קטורת בהדייהו ועוד י"ל דהא פשיטא ליה דאין קטורת נפסלת בלינה משעת נתינה במכתשת שהרי היו עושים אותה בתחלת השנה לצורך כל השנה ולא מייתי מהך מתניתין אלא דשייך פסול לינה בקטורת דאי לאו מתני' ה"א דאין שייך בקטורת פסול לינה כלל: הואיל וצורתה כל השנה כולה. פי' בקונטרס שאין מראיתה משתנה הלכך אע"ג דקדושת הגוף היא לא מיפסלא בלינה מיהו משקדשה בכלי ליקרב גזור בה רבנן לינה דלמא אתי לאכשורי בשאר קרבנות המתקדשים בכלי ולפי' אי אפשר לה ליפסל אלא מדרבנן וקשה דבפרק הוציאו לו (יומא דף מח. ושם) בעי רב פפא חישב בחפינת קטורת מהו ופשיט לה מהא דאמר ר"ע הסלת והלבונה והגחלים והקטורת שאם נגע טבול יום במקצתן פסל את כולן ומדפסיל טבול יום פסלה נמי לינה ומדפסלה לינה פסלה נמי מחשבה והקשה בקונטרס שם דאמאי לא מייתי ראיה מהכא דפסלה לינה וליכא למימר דהתם מייתי ראיה דמדאורייתא פסלה לינה ומהכא ליכא לאוכוחי דפסלה מדאורייתא דהא לפ"ה דהכא ע"כ לא פסלה אלא מדרבנן לכ"נ לפרש שאני קטורת הואיל וצורתה כל השנה כולה שעיקר מצותה בכך לעשותה כולה בתחלת השנה ולאחר קידוש כף אפשר דמיפסלא מדאורייתא כשאר קרבנות ועוד כיון דיש שיעור להקרבת קטורת פרס שחרית ופרס ערבית אין כלי שרת מקדשה שלא מדעת כדמשמע בס"פ לולב וערבה (סוכה דף נ.) אי נמי אין כלי שרת מקדשים אלא בזמנן אפילו ליפסל כדמוכח בס"פ שתי הלחם (מנחות דף ק.) אע"ג דבס"פ לולב וערבה צריך לומר דמילוי ערב שבת חשיב בזמנן לפי שא"א למלאות בשבת גבי מכתשת חשיב אפשר והשתא אתי שפיר דלא מצי למידק מהכא דפסלה לינה מדאורייתא אבל מההיא מוכח שפיר דפסלה מדאורייתא מידי דהוה אטבול יום דפסל מדאורייתא מדפסל אפילו ע"י צירוף כלי ואע"ג דטבול יום חמיר דפסיל משנתנה למכתשת קידוש כף חשיב לגבי לינה כנתינה למכתשת לטבול יום ועי"ל דלאו מדפסול טבול יום דייק פסול לינה אלא כלומר מדפסול ע"י צירוף כלי אלמא צריך הקטרה לכלי דכשאין צריך לכלי אין כלי מצרפו ואפי' הוי צירוף כלי מדרבנן לא תקון אלא בצריך לכלי מדאורייתא וכיון דבעי כלי א"כ פסלה לינה כדדייקי' בפרק התכלת (שם דף נא.) על מחבת מלמד שטעונה כלי דאי אפי לה מאתמול מיפסלא בלינה אבל קשה דתפשוט מסיפא דהכא דפסלה דאורייתא דקתני וחייבין עליהן משום נותר דמשמע דקאי נמי אקטורת ועוד דקתני ופיגול אין בהן לפי שאין להם מתירין ואי לא מיפסלא מחשבה תיפוק ליה דלא פסלה מחשבה: מכל מקום קשיא. תימה אי מכתשת מיקדשא קדושת הגוף א"כ היכי אמר בערכין (דף י:) גבי מכתשת שניקבה ונשברה ושלחו אומנין מאלכסנדריא של מצרים ותקנוה האמר בזבחים (דף פח.) כלי שרת שנשברו אין מתקנין אותן ושניקבה אין מתיכין לתוכה אבר דאין עניות במקום עשירות וי"ל דמכתשת של משה שאני שהיתה מפטמת ביותר וי"מ דודאי לא היתה כלי שרת אלא שהקטורת היה קדוש קדושת הגוף בדבורו שהיה אומר יהא זה קטורת היה חל עליה קדושת הגוף אחר כתישה במכתשת שהיה ראוי להקטיר כמו הבהמה שהיא קדושה כשאומר יהא זה לעולה יהא זה לחטאת וכי משני לעיל שאני קטורת דקדושת דמים היא ה"ק דכשאומר יהא זה לקטורת לא חייל עלה קדושת הגוף: פר ושעיר של יום הכפורים. פי' בקונטרס דלכך ימותו דלא חזי לשנה הבאה משום תרומה ישנה ובפ' שני שעירים (יומא דף סה:) ליתא למסקנא הכי אלא מסקינן דלא בעינן חדשה אלא למצוה וטעמא דימותו משום דחיישינן לתקלה:
Shevu'ot 11a - Mishnah translated into english
as it has only sanctity that inheres in its value. By contrast, animal offerings have inherent sanctity, which cannot be removed.
Rabba challenges Rav Ḥisda’s claim about incense: If that is so, it should not become disqualified through contact with one who was ritually impure who immersed that day but is still not regarded as fully pure until nightfall, as only items with inherent sanctity are disqualified in such a way. Why, then, is it taught in a baraita with regard to the incense: Once the priest has placed it in a mortar to grind it, it can be disqualified through contact with one who immersed that day?
Rabba deflects a possible challenge: And if you would say to defend your opinion that all items that have sanctity that inheres in their value are also disqualified through contact with one who immersed that day, that is not so. He explains: But didn’t we learn in a mishna (Me’ila 9a): With regard to the ingredients of the meal-offerings, one is liable for misusing them from when they are consecrated with sanctity that inheres in their value by the owner verbally dedicating them to the Temple? Once they are further consecrated with inherent sanctity by being placed in a service vessel, they become fit to be disqualified both through contact with one who immersed that day, and through contact with one who has not yet brought an atonement offering to complete the purification process, and through being left overnight.
Rabba explains the proof: From this mishna it is apparent that if the ingredients of the meal-offerings were consecrated with inherent sanctity by being placed in a service vessel, then, yes, they can be disqualified through contact with one who immersed that day, but if they were not consecrated by being placed in a service vessel, then they will not be disqualified through contact with one who immersed that day, as they have only sanctity that inheres in their value.
Rav Ḥisda responds: Rather, what do you say? Do you say that the surplus incense, which was only placed in a mortar but never in a service vessel, has inherent sanctity? But if that is so, it should be disqualified by being left overnight. Why, then, did we learn in a mishna (Me’ila 10a): With regard to the handful of the meal-offering that the priest takes to burn on the altar, the frankincense, the incense, the meal-offering of priests, the meal-offering of the anointed priest, i.e., High Priest, and the meal-offering of libations, one is liable for misusing them from when they are consecrated by verbally dedicating them for their purposes. Once they are further consecrated with inherent sanctity by being placed in a service vessel, they become fit to be disqualified both through contact with one who immersed that day, and through contact with one who has not yet brought an atonement offering to complete the purification process, and through being left overnight.
Rav Ḥisda explains the proof: From this mishna it is apparent that if these items were consecrated with inherent sanctity by being placed in a service vessel, then yes, they can be disqualified by being left overnight, but if they were not consecrated by being placed in a service vessel, then they will not be disqualified by being left overnight, as they have only sanctity that inheres in their value. Apparently, even after the incense has been placed in the mortar, it still does not have inherent sanctity.
Rabba said to him: Did you say that you can provide a proof from the disqualification that occurs as a result of an item’s being left overnight? One cannot do so, as incense is different, because even though it has inherent sanctity, it is not disqualified by being left overnight, since its form remains unchanged throughout the entire year, and the disqualification brought about by being left overnight applies only to a substance that spoils over time.
The Gemara notes: In any case, Rav Ḥisda’s initial question is still difficult: But the sanctity that was inherent in them, to where has it gone? Rabba said: With regard to the consecration of items for public offerings such as the daily offerings and incense, the court tacitly stipulates concerning them as follows: If they are ultimately required to be used as offerings that year, then they are required for that, and they should be consecrated as offerings. But if they are not required that year, then they are only to be consecrated for their value, i.e., for them to be sold and then for their proceeds to be used toward the purchase of offerings.
Abaye said to Rabba: But wasn’t it you, Master, who said: If one consecrated a male ram for its value, since that ram is itself fit to be brought as an offering, it is automatically consecrated with inherent sanctity? Accordingly, to what avail is the court’s stipulation? Since the items are fit to be used as offerings, they will automatically become consecrated with inherent sanctity, even if they are consecrated only for their value. Rabba answers: This is not difficult. This case, where the ram is automatically consecrated with inherent sanctity, is referring to a situation where the donor says that it should be consecrated for the value of a burnt-offering, for which the ram is itself suitable, whereas that case, of the court’s stipulation, is analogous to a situation where he says that a ram should be consecrated for the value of libations, for which the ram itself is not suitable and therefore is not automatically consecrated with inherent sanctity.
Abaye raised an objection to Rabba’s suggestion from that which is taught in a baraita: With regard to the bull and the goat of Yom Kippur that were lost, and one separated and sacrificed others in their stead,
Traduction : The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Even-Israel Steinsaltz.