Nedarim 7b : Youtube
Daf TubeYoutube
2 video classes :
Nedarim Page 7b

Nedarim 7b - Guemara
במנודה אני לך דרבי עקיבא סבר לישנא דנידויא הוא ורבנן סברי לישנא דמשמתנא הוא ופליגא דרב חסדא דההוא גברא דאמר משמתנא בנכסיה דבריה דרב ירמיה בר אבא אתא לקמיה דרב חסדא א''ל לית דחש לה להא דרבי עקיבא קסבר במשמתנא פליגי אמר רבי אילא אמר רב נדהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו נדהו שלא בפניו מתירין לו בין בפניו בין שלא בפניו אמר רב חנין אמר רב השומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו ואם לא נידהו הוא עצמו יהא בנידוי שכל מקום שהזכרת השם מצויה שם עניות מצויה ועניות כמיתה שנאמר (שמות ד יט) כי מתו כל האנשים ותניא כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני אמר רבי אבא הוה קאימנא קמיה דרב הונא שמעה להך איתתא דאפקה הזכרת השם לבטלה שמתה ושרא לה לאלתר באפה ש''מ תלת ש''מ השומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו וש''מ נידהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו וש''מ אין בין נידוי להפרה ולא כלום א''ר גידל אמר רב תלמיד חכם מנדה לעצמו ומיפר לעצמו פשיטא מהו דתימא אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין קמ''ל היכי דמי כי הא דמר זוטרא חסידא כי מחייב בר בי רב שמתא משמית נפשיה ברישא והדר משמת בר בי רב וכי עייל לביתיה שרי לנפשיה והדר שרי ליה ואמר רב גידל א''ר
Comments from Rashi on Masechet Nedarim Page 7b
קסבר במשמתנא פליגי . דהכא משמתנא קאמר וקאמר ליה רב חסדא לית דחש לה להא דר"ע דהוה אוסר במנודה אני לך דהיינו משמתנא: נידהו בפניו . חכם שנידה את האדם בפניו אין יכול להתיר לו אלא בפניו: הזכרת השם . שמוציא שם שמים לבטלה: שנאמר כי מתו כל האנשים . ואמרינן היינו דתן ואבירם שנפלו בעניות: כל מקום שנתנו חכמים עיניהם . לאדם שנידו או מת או נופל בעניות ואהכי צריך לנדותו כדי שיפול בעניות דהיינו כמיתה: אין בין נידוי להפרה ולא כלום . דלא צריך להיות יום או יומים בנידוי דהא לאלתר שרא לה: היכי דימי . דמנדה לעצמו: ועייל לביתיה ושרי ליה . שלא נידהו בפניו:
Comments from Tosafot - Nedarim 7b
במאי פליגי במנודה אני לך דר''ע סבר לישנא דנדינא הוא . שיהא נע ונד ומרוחק מהנאתו דאין לספקו בלשון נידוי ולענין הרחקת ד' אמות אף על גב דלשון המשנה קורא מנודה שנדוהו כדאמרי' מ''ק (דף טו:) מנודה לא שונה ולא שונין לו מכל מקום כשאדם רוצה להרחיק עצמו ד' אמות אינו רגיל להזכיר נידוי על עצמו בשביל כך הלכך על כרחך לישנא דנדינא הוא כדפי' ושפיר הוי ידים מוכיחות בלא שאני אוכל לך: נדהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו . יש לפרש דשפיר מועיל גם שלא בפניו אלא לכבודו של מנודה דכמו שביישו לפניו כך יש לפייסו לפניו אע''פ שנדהו בדין אי נמי בעי למימר דכיון שנדוהו בפניו אלים הנידוי כל כך שלא יועיל ההיתר אלא בפניו כעין שנדהו ודכוותה אמרינן בגיטין (דף לג:) כל מילתא דמתאמרא בפני י' צריכא בי י' [למשלפא]: אם לא נדהו הוא בעצמו יהא בנידוי . כלומר חכמי הדור חייבין לנדותו: שכ''מ שהזכרת השם מצויה עניות מצויה . פי' הרב אלעזר דנפקא לן מדכתיב (שמות כ) בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך מדהזכרת שם דמצוה גורם ברכה דהיינו עושר א''כ הזכרת שם דלבטלה גורם עניות ור''י פי' דנפקא לן מדכתיב גבי שבועת שקר (זכריה ה) ובא אל בית הגנב וכלתו ואת עציו ואבניו והזכרת השם לבטלה דומה קצת לשבועת שקר: עניות כמיתה דכתיב כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך . גבי דתן ואבירם דע''כ לא מתו אז במצרים שהרי היו במדבר וליכא למימר שהיו סומין ומצורעים החשובים כמתים סומין ליכא למימר דכתיב (במדבר טז) העיני האנשים ההם תנקר ומצורעים נמי לא שהרי היו בקרב ישראל וליכא למימר שנתרפאו במתן תורה שהרי חזרו למומן במעשה העגל וליכא למימר שלא היו להם בנים דהא כתיב (שם) (הם) ונשיהם ובניהם וטפם ועוד דמשום שלא היו להם בנים לא נמנעו מלהיות קרובים למלכות כבתחילה אבל בשביל עניות ודאי נמנעו מלהיות קרובים למלכות: אין בין נידוי להפרה ולא כלום . תימה דאמרי' במ''ק (דף טז.) טוט אסר וטוט שרי פי' לאלתר ה''מ לענין מנודה אבל לענין אפקירותא עד דחייל עליה שמתא תלתין יומין וי''ל ה''נ כיון שנידוי זה אינו אלא לכפרה בעלמא וחיישי' עליו שלא ירגיל עוד להזכיר שם שמים לבטלה אין זה נידוי חשוב כאפקירותא לשאר עבירות לחול עליו נידוי שעה אחת: משמת נפשיה והדר משמת בר בי רב . פר''ת שזה היה עושה כדי שלא ישכח להתיר הנידוי של בר בי רב אבל עכשיו שמשמת נפשיה מתוך כך שהיה זכור להתיר שלו זכור יהיה נמי להתיר של בר בי רב ור''י פירש דלכפרה היה עושה כך שלא יענש במה שמנדה צורבא מדרבנן כי בקושי יש לנדותו כדאמרינן (בפסחים נב.) ממנו אנגידא ולא ממנו אשמתא ואע''פ שזה היה מתחייב שמתא מן הדין אעפ''כ היה ירא מן העונש לכך היה משמת נפשיה לכפרה: משמת נפשיה . היה מרחיק עצמו ד''א מחביריו: כי עייל לביתיה שרי לנפשיה . משום בני ביתיה והדר שרי לבר בי רב כדי שיבא זכאי ויכפר על החייב לכך היה מתיר לעצמו קודם:
Nedarim 7b - Mishnah translated into english
They disagree with regard to a case when the language one uses is: I am ostracized from you, as Rabbi Akiva holds that it is a language of distancing and therefore expresses a vow, and the Rabbis hold that it is a language of excommunication, and not the terminology with which people express vows.
The Gemara comments: And Rav Pappa disagrees with the opinion of Rav Ḥisda, as demonstrated in the following incident: There was a certain man who said: I am excommunicated from the property of the son of Rav Yirmeya bar Abba. He came before Rav Ḥisda to ask whether this statement was effective in generating a prohibition or not. Rav Ḥisda said to him: There is no one who, in practice, is concerned for that opinion of Rabbi Akiva. Apparently, Rav Ḥisda holds that they also disagree with regard to the phrase: I am excommunicated from you. This indicates that the dispute between the tanna’im is not with regard to specific terms but with regard to the more general question of whether terms of ostracism or excommunication are terms that can also express vows.
§ Rabbi Ila said that Rav said: If one ostracized another individual in his presence, one may dissolve it for him only in his presence. If one ostracized him not in his presence, one may dissolve it for him in his presence or not in his presence.
Rav Ḥanin said that Rav said: One who hears mention of the name of God in vain by another individual must ostracize him for doing so. And if he did not ostracize him, he himself, the listener, shall be ostracized, as wherever mention of God’s name in vain is common, poverty is also common there.
And poverty is so harsh that it is considered like death, as it is stated: “For all the men are dead who sought your life” (Exodus 4:19). The Sages had a tradition that Dathan and Abiram had sought to have Moses killed in Egypt and that they were the men referred to in the quoted verse (see 64b). They were still alive at that time but had become impoverished. And additionally, it is taught in a baraita: Wherever it says that the Sages set their eyes on a particular individual, the result was either death or poverty. This also indicates that death and poverty are equivalent.
Rabbi Abba said: I was standing before Rav Huna, and he heard a certain woman utter a mention of the name of God in vain. He excommunicated her and immediately dissolved the excommunication for her in her presence. The Gemara comments: Learn three things from this. Learn from this that one who hears mention of the name of God in vain by another individual must ostracize him; and learn from this that if one ostracized another in his presence, one may dissolve it for him only in his presence; and learn from this that there is nothing, i.e., no minimum time that must pass, between ostracism and nullification of the ostracism.
Rav Giddel said that Rav said: A Torah scholar can ostracize himself, and he can nullify the ostracism for himself. The Gemara asks: Isn’t it obvious that he can nullify the ostracism for himself, just as he is able to do for others? The Gemara answers: It states this lest you say, as per the popular maxim: A prisoner cannot free himself from prison, and since he is ostracized he cannot dissolve the ostracism for himself; therefore it teaches us that he can do so.
The Gemara asks: What are the circumstances where a Torah scholar might ostracize himself? It is like that case involving Mar Zutra Ḥasida. When a student in the academy was liable to receive excommunication, Mar Zutra Ḥasida would first excommunicate himself and then he would excommunicate the student of Torah. And when he would enter his home, he would dissolve the excommunication for himself and then dissolve the excommunication for the student.
And Rav Giddel said that Rav said:
Traduction : The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Even-Israel Steinsaltz.
Talmud Bavli