Talmud - Nedarim 7b
Nedarim 7b - Guemara
במנודה אני לך דרבי עקיבא סבר לישנא דנידויא הוא ורבנן סברי לישנא דמשמתנא הוא ופליגא דרב חסדא דההוא גברא דאמר משמתנא בנכסיה דבריה דרב ירמיה בר אבא אתא לקמיה דרב חסדא א''ל לית דחש לה להא דרבי עקיבא קסבר במשמתנא פליגי אמר רבי אילא אמר רב נדהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו נדהו שלא בפניו מתירין לו בין בפניו בין שלא בפניו אמר רב חנין אמר רב השומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו ואם לא נידהו הוא עצמו יהא בנידוי שכל מקום שהזכרת השם מצויה שם עניות מצויה ועניות כמיתה שנאמר (שמות ד יט) כי מתו כל האנשים ותניא כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני אמר רבי אבא הוה קאימנא קמיה דרב הונא שמעה להך איתתא דאפקה הזכרת השם לבטלה שמתה ושרא לה לאלתר באפה ש''מ תלת ש''מ השומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו וש''מ נידהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו וש''מ אין בין נידוי להפרה ולא כלום א''ר גידל אמר רב תלמיד חכם מנדה לעצמו ומיפר לעצמו פשיטא מהו דתימא אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין קמ''ל היכי דמי כי הא דמר זוטרא חסידא כי מחייב בר בי רב שמתא משמית נפשיה ברישא והדר משמת בר בי רב וכי עייל לביתיה שרי לנפשיה והדר שרי ליה ואמר רב גידל א''ר
Comments from Rashi on Masechet Nedarim Page 7b
קסבר במשמתנא פליגי . דהכא משמתנא קאמר וקאמר ליה רב חסדא לית דחש לה להא דר"ע דהוה אוסר במנודה אני לך דהיינו משמתנא: נידהו בפניו . חכם שנידה את האדם בפניו אין יכול להתיר לו אלא בפניו: הזכרת השם . שמוציא שם שמים לבטלה: שנאמר כי מתו כל האנשים . ואמרינן היינו דתן ואבירם שנפלו בעניות: כל מקום שנתנו חכמים עיניהם . לאדם שנידו או מת או נופל בעניות ואהכי צריך לנדותו כדי שיפול בעניות דהיינו כמיתה: אין בין נידוי להפרה ולא כלום . דלא צריך להיות יום או יומים בנידוי דהא לאלתר שרא לה: היכי דימי . דמנדה לעצמו: ועייל לביתיה ושרי ליה . שלא נידהו בפניו:
Comments from Tosafot - Nedarim 7b
במאי פליגי במנודה אני לך דר''ע סבר לישנא דנדינא הוא . שיהא נע ונד ומרוחק מהנאתו דאין לספקו בלשון נידוי ולענין הרחקת ד' אמות אף על גב דלשון המשנה קורא מנודה שנדוהו כדאמרי' מ''ק (דף טו:) מנודה לא שונה ולא שונין לו מכל מקום כשאדם רוצה להרחיק עצמו ד' אמות אינו רגיל להזכיר נידוי על עצמו בשביל כך הלכך על כרחך לישנא דנדינא הוא כדפי' ושפיר הוי ידים מוכיחות בלא שאני אוכל לך: נדהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו . יש לפרש דשפיר מועיל גם שלא בפניו אלא לכבודו של מנודה דכמו שביישו לפניו כך יש לפייסו לפניו אע''פ שנדהו בדין אי נמי בעי למימר דכיון שנדוהו בפניו אלים הנידוי כל כך שלא יועיל ההיתר אלא בפניו כעין שנדהו ודכוותה אמרינן בגיטין (דף לג:) כל מילתא דמתאמרא בפני י' צריכא בי י' [למשלפא]: אם לא נדהו הוא בעצמו יהא בנידוי . כלומר חכמי הדור חייבין לנדותו: שכ''מ שהזכרת השם מצויה עניות מצויה . פי' הרב אלעזר דנפקא לן מדכתיב (שמות כ) בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך מדהזכרת שם דמצוה גורם ברכה דהיינו עושר א''כ הזכרת שם דלבטלה גורם עניות ור''י פי' דנפקא לן מדכתיב גבי שבועת שקר (זכריה ה) ובא אל בית הגנב וכלתו ואת עציו ואבניו והזכרת השם לבטלה דומה קצת לשבועת שקר: עניות כמיתה דכתיב כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך . גבי דתן ואבירם דע''כ לא מתו אז במצרים שהרי היו במדבר וליכא למימר שהיו סומין ומצורעים החשובים כמתים סומין ליכא למימר דכתיב (במדבר טז) העיני האנשים ההם תנקר ומצורעים נמי לא שהרי היו בקרב ישראל וליכא למימר שנתרפאו במתן תורה שהרי חזרו למומן במעשה העגל וליכא למימר שלא היו להם בנים דהא כתיב (שם) (הם) ונשיהם ובניהם וטפם ועוד דמשום שלא היו להם בנים לא נמנעו מלהיות קרובים למלכות כבתחילה אבל בשביל עניות ודאי נמנעו מלהיות קרובים למלכות: אין בין נידוי להפרה ולא כלום . תימה דאמרי' במ''ק (דף טז.) טוט אסר וטוט שרי פי' לאלתר ה''מ לענין מנודה אבל לענין אפקירותא עד דחייל עליה שמתא תלתין יומין וי''ל ה''נ כיון שנידוי זה אינו אלא לכפרה בעלמא וחיישי' עליו שלא ירגיל עוד להזכיר שם שמים לבטלה אין זה נידוי חשוב כאפקירותא לשאר עבירות לחול עליו נידוי שעה אחת: משמת נפשיה והדר משמת בר בי רב . פר''ת שזה היה עושה כדי שלא ישכח להתיר הנידוי של בר בי רב אבל עכשיו שמשמת נפשיה מתוך כך שהיה זכור להתיר שלו זכור יהיה נמי להתיר של בר בי רב ור''י פירש דלכפרה היה עושה כך שלא יענש במה שמנדה צורבא מדרבנן כי בקושי יש לנדותו כדאמרינן (בפסחים נב.) ממנו אנגידא ולא ממנו אשמתא ואע''פ שזה היה מתחייב שמתא מן הדין אעפ''כ היה ירא מן העונש לכך היה משמת נפשיה לכפרה: משמת נפשיה . היה מרחיק עצמו ד''א מחביריו: כי עייל לביתיה שרי לנפשיה . משום בני ביתיה והדר שרי לבר בי רב כדי שיבא זכאי ויכפר על החייב לכך היה מתיר לעצמו קודם: