Talmud BavliHagigah 23b : Youtube
Rabbi Dr. Moshe WeisblumYoutube
1 video class :
Hagigah Page 23b
Hagigah 23b - Guemara
עשאוה כטמא שרץ אלא מעתה לא תטמא אדם אלמה תניא חותכה ומטבילה טעון טבילה ואלא עשאוה כטמא מת אי הכי תיבעי הזאת שלישי ושביעי אלמה תניא חותכה ומטבילה טעון טבילה טבילה אין הזאת שלישי ושביעי לא אלא עשאוה כטמא מת בשביעי שלו והתניא מעולם לא חידשו דבר בפרה אמר אביי שלא אמרו קורדום מטמא מושב כדתניא (ויקרא טו, ו) והיושב על הכלי יכול כפה סאה וישב עליה תרקב וישב עליה יהא טמא ת"ל והיושב על הכלי אשר ישב עליו יטמא מי שמיוחד לישיבה יצא זה שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו:
הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש אבל לא לתרומה:
מנה"מ א"ר חנין דאמר קרא (במדבר ז, יד) כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת הכתוב עשאו לכל מה שבכף אחת מתיב רב כהנא הוסיף ר"ע הסלת והקטרת והלבונה והגחלים שאם נגע טבול יום במקצתו פסל את כולו והא דרבנן היא ממאי מדקתני רישא העיד רבי שמעון בן בתירא על אפר חטאת שנגע הטמא במקצתו שטימא את כולו וקתני הוסיף ר"ע אמר ר"ל משום בר קפרא
Comments from Rashi on Masechet Hagigah Page 23b
עשאוה כטמא שרץ . לעולם בעלמא לא בעי הערב שמש ר"א לכלים הנגמרים בטהרה ואפ"ה איכא היכירא לפי ששפופרת של חטאת עשאן כאילו נגעו בשרץ לענין מנין ראשון ושני הלכך אי לאו דפרה נעשית בטבולי יום זו היתה צריכה הערב שמש: אלא מעתה . דלא עשאוה אלא כטמא שרץ: לא תטמא אדם . דהא טמא שרץ לאו אב הטומאה הוא ואינו מטמא אדם שלא מצינו טומאה לאדם וכלים הנוגעין בטמא שקיבל טומאה מאחרים חוץ מטמא מת שנאמר והנפש הנוגעת תטמא עד הערב (במדבר יט): כטמא מת . כאילו נטמא במת שמטמא אדם: לא חידשו דבר בפרה . אע"פ שעשו בה מעלות הרבה בשביל הזלזול הזה שהיו מטמאין כהן השורפה לעשותו טבול יום לא חידשו בגזרות מעלותיה דבר שאינו מצוי בשום מקום ואם כשאמרת שעשו בה כלים הנגמרין בטהרה כטמא מת הרי אין לך חדוש גדול מזה: שלא אמרו קורדום מטמא מושב . כלומר לא נתנו טומאה בפרה לכלי שאינו ראוי לטומאה כגון לומר קורדום שאינו מיוחד לישיבה ואינו נעשה אב הטומאה במושב הזב בפרה אבל בכלי הראוי לקבל טומאה חידשו בה לעשות שאינו נוגע במת כנוגע במת: תרקב . חצי סאה: אשר ישב . מדלא קרינן אשר ישב למדנו שאינו מדבר אלא באשר מיוחד לישב שם תמיד: הוסיף ר"ע כו' . רישא קתני העיד ר"ש על אפר חטאת שנגע טמא במקצתו פסל את כולו: לבונה וגחלים . אע"ג דלאו אוכל נינהו חיבת הקדש מכשרתן לטומאה: פסל את כולן . לפי שהכלי מצרפן יחד והך עדות מדרבנן היא מדקתני רישא על אפר חטאת כו' וההיא ודאי על כרחך דרבנן היא דאי מקרא דר' חנין ליכא למילף אלא קדשי מזבח אבל אפר פרה לא:
Comments from Tosafot - Hagigah 23b
יצא זה שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו. בפרק ר"ע (שבת דף פד: ושם) עביד ק"ו ומה פכין קטנים שטהורים בזב כו' שאין להם תוך הראוי למגע בשר בזב טמאים במת מפץ שטמא במדרס אינו דין שטמא במת והקשה הר"ר אברהם מכל הכלים ליעבד ק"ו שאין בני מדרס כדאמרינן הכא עמוד ונעשה מלאכתנו טמאים במת מפץ כו' ועוד קשה לר"י ליעבד ק"ו מכלי חרס גדולים שטהורים אפי' פתוחים במדרס הזב כדאיתא בפרק ר"ע (ג"ז שם) [דיליף מדכתיב (במדבר יט) וכל כלי פתוח אשר אין] צמיד פתיל עליו בטומאת מת משתעי קרא מפץ כו' וי"ל דלא דמי דכל הכלים הא דלא מטמאו מדרס לאו משום דכלי הן אלא משום דלאו בני מדרס נינהו דלא שייך שם וכן כלי חרס גדולים דטהורים במדרס וטמאים בשאר טומאת הזב התם משום טומאת מת ושרץ [בתוך] רחמנא תליא דאיתקש לשק כל כלי עץ אבל טומאת מדרס לאו מטעם תוך הוי אלא מטעם מיוחד לישיבה הלכך מפץ שמטמא מדרס והוא דינו לא יטמא במת כיון דלית ליה תוך אבל השתא עבדינן ק"ו מפכין קטנים שטהור בהם מגע והיסט שישנן בכלל גדולים ושייך ביה מטעם תוך והכא טהור מטעם גזרת הכתוב דכיון דלא שייך ביה מגע בשר הזב גם מגע שערו ומעיינו לא שייך ביה ושוו אפ"ה הן לטומאת מת כגדולים כ"ש דמפץ שיש שם גם טומאה דזב כגון מדרס שיטמא במת ותו לא שייך לחלק שכן מיוחד לישיבה דהואיל ומהני בו יחוד ישיבה דלא שייך לפכין קטנים מטעם תוך ואפ"ה יהו טמאים מדרס הזב הוי הק"ו גמור הואיל ולית להו טומאת תוך דשייכא בהו. הר"י: שאם נגע טבול יום במקצתו. הקשה הר"ר נסים גאון דמשמע הכא דנתקדשו בכלי מדמהני בהו צרוף ואילו בשילהי פרק טרף בקלפי ביומא (דף מד: ושם) נתפזרו לו קב גחלים מכבדן לאמה והיכי מכבדן הא מפסיד בקדש ותירץ דבירושלמי דמכילתין מוקמי לה בשל יום הכפורים ההיא דהכא וזה לשון ירושלמי ר' יוסי בר חנינא בשם ר' יוחנן מפני מה אומרים שירי מנחות מחברין את עצמן מפני שנזקקו לכליין ר' אחא אומר בשם ר"ל יודעים היו שכלי שרת מחברן מה באו להעיד על הסלתות על הלבונה ועל הקטורת ועל הגחלים ניחא סולת קטורת ולבונה גחלים מאי א"ר בון תיפתר בגחלים של יוה"כ שבמה שהיה חותה היה מכניס אבל של כל יום לא כההיא דתנן נתפזר ממנו קב גחלים מכבדו לאמה ומיהו הר"י היה מפרש הירושלמי הכי גחלים מאי כלומר למה פוסל את כולם כיון שיש הרבה שאינו צריך ומוקי לה בשל יוה"כ דהכל צריך וה"ה דמצי לאוקמי במחתה של כל יום אלא משום דלא פסיק ליה אי מחתה של כסף שחותה בה קדושה אי לא וכלי שרת מחברן משמע כל כלי שמכניסין דומיא דלבונה וקטורת וכ"ת הא אמרינן בסמוך דמדרבנן מיהא אפילו שאינו צריך לכלי כלי נמי מצרף איכא למימר היינו למ"ד צירוף דאורייתא אבל למ"ד צירוף דרבנן לא יועיל כלום והשתא דאתינן להכי גם מה שהקשה הרב ר' נסים יתכן דכלי אינו מצרף רק הראוי לו ומה שאין צריך לו בו ביום אין בכך כלום אם מפסידו ור"ת מתרץ דכלי שרת אין מקדשין אלא לדעת אך קשה להר"ר אלחנן דפלוגתא היא שילהי לולב וערבה (סוכה דף מט: ושם) וי"א מקדשין ומיהו פ"ק דמנחות (דף ז.) ובהתודה (שם דף עח: ושם) איכא מאן דמוכח מן ולקחו את כל כלי השרת (במדבר ד) דאין מקדשין אלא לדעת ופלוגתא דאמוראי הוא דהוי דלא אשכחן פלוגתא דתנאי וי"מ מחתה דכסף אינה קדושה כי אם אותה שמערה בה ונתפזרו לו קב גחלים דמכבדן לאמה איירי במחתה של כסף וקשה להר"ר אלחנן דהא מזבח מקדש את דבר הראוי לו ולא ידענא מאי תיובתיה דהא מוריד גחלים מן המזבח לארץ פליגי בה רבי יוחנן ור"ל משמע דלא שייך בגחלים ראוי למזבח: והא דרבנן הוא. משמע הא לאו הכי הוה שייך שפיר צירוף דאורייתא מדלא קדייק רק מהוסיף ועוד מדקאמר ממאי דהאי צירוף מדרבנן אלמא דאית ליה דאורייתא וכן בפ"ב דפסחים (דף לה.) והבשר כל טהור יאכל בשר לרבות עצים ולבונה וכן בפ"ב דחולין . (דף לו:) אלא חיבת הקדש מכשרת דאורייתא מנלן כו' אלא מסיפא כל טהור יאכל בשר לרבות עצים ולבונה ובפרק כל הפסולים (זבחים דף לד.) טמא שאכל קדש לפני זריקה חד אומר לוקה וחד אומר אינו לוקה אבל בטומאת בשר דברי הכל לוקה דאמר קרא והבשר כו' ואמר מר לרבות עצים ולבונה אלמא עיקר קרא להכי הוא דאתא ובפרק כל שעה (פסחים דף כד:) והבשר למה לי לרבות עצים ולבונה בשר למה לי לרבות אימורין כו' והא דקאמר בזבחים שילהי ב"ש (דף מו:) והאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה ומשני דלפסול בעלמא התם מדאורייתא מיהא הוי פסול להקרבה ולא קאמר דהוי פסול אלא לאפוקי איכא דאמר התם לוקה וכי אומרים בפסחים (דף לה.) עצים ולבונה בני קבלת טומאה נינהו וכי אוכלין נינהו אלא מעלה דאורייתא מיהא הוי ומעלה דלאו אוכל הוא ושוי ליה אוכל וכן מייתי התם העריב שמשו אוכל בתרומה כו' הביא כפרתו כו' והאי גברא חזי אלא מעלה והתם דאורייתא הוא דהא בהערל (יבמות דף עד:) מפיק ליה מקרא דקאמר ג' קראי כתיבי והשתא משמע דלעולם הוי צירוף דאורייתא גבי עצים ולבונה וכי קאמר הש"ס בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כא.) יצאו עצים ולבונה שאין מקבלין טומאה י"ל דר"ל בלי הכשר אע"ג דחיבת הקדש מכשרתו דאורייתא מ"מ לא פסיק ליה כיון דעצי חולין לא מקבלי טומאה דאורייתא אפי' בהכשר אי לאו יתורא דקרא א"כ איכא למימר דלא מרבינן אלא בהכשר וכי קאמר בפסחים (דף יט.) אלמא צירוף דרבנן דעדותו דר"ע דרבנן אבל עצים ולבונה לעולם דאורייתא ולא כפרש"י דקאמר דדייק התם צירוף דגבי מעלות דרבנן ולר"ע דעצים ולבונה לאו בנות קבולי טומאה נינהו דאורייתא דלאו אוכל הוא לא יתכן כדפרישית בכל הני שהבאתי וגם משמעות דשמעתין לא משמע הכי אלא דייק דצירוף דרבנן מהא דקתני רישא העיד רבי שמעון על אפר חטאת וכו' ואפר
Hagigah 23b - Mishnah translated into english
as they treated the tube with severity as though it had been rendered impure by contact with a dead creeping animal. Therefore, in not requiring the setting of the sun they made it noticeable that they were opposed to the Sadducees.
The Gemara raises a difficulty. However, if that is so, that the tube is treated as if defiled by a creeping animal, it should not render a person impure, as something defiled by a creeping animal is impure to the first degree of ritual impurity, which cannot impart ritual impurity to people. Why, then, is it taught in a baraita: The one who cuts and immerses the tube for the red heifer ashes requires immersion himself, which shows that the tube does defile people? But rather, say that they treated it as something made impure by contact with a corpse, for such objects do defile people as well. The Gemara asks: If that is so, the tube should also require the sprinkling of the water of purification on the third and seventh days of its purification, like all things defiled by a corpse.
Why, then, is it taught in a baraita: The one who cuts and immerses it requires immersion, which indicates that immersion for the tube, yes, this is required, but sprinkling of the third and the seventh day, no. Rather, you must say that they treated it as something made impure by contact with a corpse that is already in its seventh day, after its sprinklings, when it is still impure and imparts impurity to those who touch it, but requires only immersion and no further sprinkling.
The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita: The Sages never made any innovations in the halakhot of impurity with regard to the red heifer procedure. In other words, although the Sages added stringencies to the red heifer procedure, they never created new halakhot for it that do not exist elsewhere in other areas of halakha. We have said that the tube is treated as if it had had contact with a corpse even though it did not; this is an innovation that is not found anywhere else.
The Gemara answers: Abaye said: When they said that the Sages did not make innovations, they were not referring to something of this nature, but meant that they did not say that a spade upon which a zav sits can become impure as a seat. They thereby preserved the basic halakhot of impurity, as it is taught in a baraita: It states with regard to a zav: “And he who sits on any object whereon the zav sits shall wash his clothes and bathe himself in water, and be unclean until the evening” (Leviticus 15:6). One might have thought that if a zav turned over a vessel used to measure a se’a and sat on it, or if he turned over a vessel used to measure a tarkav, i.e., a half-se’a, and sat on it, that the vessel should be rendered impure as a seat upon which a zav sat.
The baraita concludes: Therefore, the verse states: “And he who sits on any object whereon the zav sits…and be unclean until the evening” (Leviticus 15:6). The wording of the verse indicates that it is speaking of an object that is designated for sitting, i.e., upon which people generally sit, excluding such a vessel for which we would say to someone sitting on it: Stand up, so we can do our work. A spade and a measuring bowl, then, are not subject to the impurity of the seat of a zav, even if a zav sat on them. Rather, they are considered to be on the lower level of impurity transmitted through simple contact with a zav. The same halakha was applied to the vessels used in preparation of the red heifer; the Sages did not add stringency and decree that a vessel not generally used for sitting should be considered as the seat of a zav.
§ The mishna states: A vessel combines all the food that is in it with regard to sacrificial food but not with regard to teruma. The Gemara asks: From where are these matters derived? What is the source for this stringency? Rabbi Ḥanin said: The verse states with regard to the sacrificial donations of the tribal princes: “One golden pan of ten shekels, full of incense” (Numbers 7:14), which teaches us that the verse treats everything inside the pan as one unit, even if the items are not attached to each other.
Rav Kahana raised an objection against this based on the mishna that teaches (Eduyyot 8:1): Rabbi Akiva added to the list of items that are considered combined when in the same vessel fine flour, incense, frankincense, and coals, saying that if one who immersed himself that day but has not waited until sunset touched a part of the contents of a vessel containing these substances, all of the vessel’s contents are disqualified, as the vessel combines them.
Isn’t this halakha that these substances are considered combined by rabbinic law? From where do we know that this is so? From the fact that it teaches in the first clause of that mishna: Rabbi Shimon ben Beteira testified with regard to ashes of purification in a vessel that if an impure person or object touched part of it, it renders all of it impure. The purification ashes of the red heifer are neither food nor a sacrificial item, so Rabbi Ḥanin’s verse does not apply to the ashes, and the vessel certainly does not combine the ashes together by Torah law, but by rabbinic law. And it is taught immediately following this: Rabbi Akiva added, which shows that Rabbi Akiva’s halakha, like the previous halakha, deals with an additional level of impurity instituted by the Sages rather than a Torah law.
Reish Lakish said in the name of Bar Kappara:
Traduction : The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Even-Israel Steinsaltz.