Tractate Peah - Chapter 6 - Mishnah 2

הָעֹמֶר שֶׁהוּא סָמוּךְ לַגָּפָה וְלַגָּדִישׁ, לַבָּקָר וְלַכֵּלִים, וּשְׁכָחוֹ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵינוֹ שִׁכְחָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, שִׁכְחָה:

לגפה. גדר אבנים סדורות זו על זו בלא טיט:

ולכלים. כלי המחרישה:

בית שמאי אומרים אינו שכחה. פלוגתייהו דב״ש וב״ה בעומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ונתנו בצד הגפה או בצד הגדיש ושכחו שם, שבית שמאי אומרים אינו שכחה שהרי זכה בו:

ובית הלל אומרים שכחה. והא דתנן לקמן במתניתין העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ושכחו מודים בית הלל לב״ש שאינו שכחה, זהו כשלא הניחו אצל הגפה או אצל הגדיש. פירוש אחר בש״א אינו שכחה אפילו בעומר שלא החזיק בו כלל לא הוי שכחה, דהואיל והניחו אצל דבר המסויים עתיד לזכרו, ובה״א שכחה כל זמן שלא החזיק בו. ומודים ב״ה שאם החזיק בו ואח״כ שכחו שאינו שכחה, כדאמרינן בסמוך:

לגפה. פי' הר"ב גדר אבנים סדורות וכ"פ הר"ש. וכ"פ עוד הר"ב בכלאים פרק ב' ובפרק ד' דעדיות אבל במשנה ג' פ"ב דמציעא מפרש כפירוש רש"י דהתם:

ובית הלל אומרים שכחה. וכתב הר"ב והא דתנן לקמן ומודים ב"ה לבית שמאי שאינו שכחה זהו כשלא הניחו אצל הגפה וכו'. והן דברי הרמב"ם. וטעמא איכא למימר דכשלא הניחו אצל א' מדברים הללו אע"פ ששכחו אינה שכחה הואיל והחזיק בו להוליכו לעיר. אבל כשהניחו אצל דבר מסויים אף על פי שהחזיק כבר להוליכו לעיר הוי שכחה. שסוברים דושכחת על ידי עצמך ולא כשיש דבר הגורם השכחה שע"י שהחזיק בו ולא הניחו אצל דבר מסויים גרם לו ששכחו וכיוצא בזה תראה במשנה ד' במה שכתבתי שם בס"ד. ובירושלמי וקשיא לב"ש הגפה והגדיש דבר שהוא מסויים ואינון אמרין שאינו שכחה. וקשיא לבית הלל בקר וכלים דבר שאינו מסויים ואינון אמרין שכחה ע"כ. הרי שסברת הירושלמי דשכחת המונח אצל דבר מסויים הוי שכחה ולא כן המונח אצל דבר שאינו מסויים. וכתב הר"ש מתוך הסברא היה נראה איפכא דדבר שהוא מסויים קשיא לבית הלל אמאי הוי שכחה דכיון שהוא במקום מסויים הוי כאילו לא שכחו. ודבר שאינו מסויים קשיא לב"ש אמאי לא הוי שכחה ושמא טעות סופר יש בירושלמי עכ"ל. ויש ראיה לסברת הר"ש מריש פרק ז' דלקמן אם לא נחלק בין אילן הגדל במקום מסויים לאדם המניח פירות במקום מסויים. וכן נדחק הר"ש לפרש בפירוש אחר שכתב הר"ב דמתניתין דלקמן דוקא אליבא דרבי יהושע מהאי טעמא דלא ס"ל שיהא יותר שכחה המונח בדבר מסויים אבל למאי דכתבינן אין להטעות גירסת הירושלמי. [*ושוב הראה לי בני האלוף מהר"ר אברהם שי' דבירושלמי עצמו פריך אמתניתין דהכא ממתניתין דריש פ' ז' דתנן במקומו שהוא עומד בצד הגת או בצד הפרצה מתני' דב"ש אמרי אינו שכחה א"ר יוסי ד"ה היא תמן דבר מחובר בצד דבר מחובר ברם הכא דבר תלוש בצד דבר מחובר ע"כ]. ולשון הרמב"ם פ' ה' מהלכות מ"ע החזיק בו להוליכו לעיר והניחו בשדה ושכחו אינו שכחה אבל אם נטלו ממקום למקום אע"פ שהניחו סמוך לגפה או לגדיש או לבקר או לכלים ושכחו הרי זה שכחה ע"כ. ומ"ש הר"ב בפירוש אחר דכל אלו דברים הם דברים מסויימים. ובירושלמי קרי לבקר ולכלים אינו מסויים. היינו כלפי גפה וגדיש: