Tractate Maasrot - Chapter 3 - Mishnah 10

תְּאֵנָה שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת בֶּחָצֵר וְנוֹטָה לַגִּנָּה, אוֹכֵל כְּדַרְכּוֹ וּפָטוּר. עוֹמֶדֶת בַּגִּנָּה וְנוֹטָה לֶחָצֵר, אוֹכֵל אַחַת אַחַת, פָּטוּר. וְאִם צֵרַף, חַיָּב. עוֹמֶדֶת בָּאָרֶץ וְנוֹטָה לְחוּצָה לָאָרֶץ, בְּחוּצָה לָאָרֶץ וְנוֹטָה לָאָרֶץ, הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הָעִקָּר. וּבְבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה, הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הָעִקָּר. וּבְעָרֵי מִקְלָט, הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַנּוֹף. וּבִירוּשָׁלַיִם, הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַנּוֹף:

אוכל כדרכו. מן הנוף העומד בגנה:

אוכל אחת אחת. מן הנוף הנוטה לחצר:

ואם צירף. שנים חייב:

הכל הולך אחר העיקר. דשדינן נופו בתר עיקרו, שהוא מקום יניקת האילן:

ובבתי ערי חומה הכל הולך אחר העיקר. אף הנוף הנוטה חוץ לחומה אם לא גאלו בתוך השנה נחלט לצמיתות כאילו היה בתוך החומה, הואיל ועיקר האילן בתוך החומה הוא:

ובערי מקלט הכל הולך אחר הנוף. אף אחר הנוף קאמר, שאם עיקרו בפנים בתוך תחום ערי מקלט ונופו נוטה חוץ לתחום, כי היכי דבעיקרו לא מצי גואל הדם קטיל ליה לרוצח בנופו נמי לא מצי קטיל ליה דשדינן נופו בתר עיקרו. ואי עיקרו בחוץ ונופו בפנים, כי היכי דבנופו לא מצי קטיל ליה, בעיקרו נמי לא מצי קטיל ליה, דשדי עיקרו בתר נופו לחומרא. וכן בירושלים הלך אחר הנוף לענין מעשר שני, היינו נמי לחומרא, דעיקרו בחוץ ונופו לפנים, כי היכי דבנופו לא מצי פריק, דאין מעשר טהור נפדה בתוך ירושלים בעיקרו נמי לא מצי פריק ליה, ואי עיקרו בפנים ונופו לחוץ, כי היכי דבמקום נופו לא מצי אכיל ליה בלא פדייה, שהרי הוא חוץ לירושלים ה״נ במקום עיקרו אע״פ שהוא בפנים לא מצי אכיל ליה בלא פדיה:

[*ונוטה לגנה. נוף א' מן התאנה. הר"ש]:

ובבתי ערי חומה הכל הולך אחר העיקר. כתב הר"ש סתם מתני' ר"מ בפרק המוכר שדהו וכו' כל שהוא לפנים מן החומה הרי הוא כבתי ערי חומה חוץ מן השדות. ר"מ אומר אף השדות עכ"ל. ותמיהני דאין בין ר"מ לת"ק אלא מצולה וחולסי' כדפי' הר"ב שם ותלמוד ערוך הוא בפ' הנזכר דף לב ת"ר בית אין לי אלא בית. מנין לרבות בתי בדים. ובתי מרחצאות. ומגדלים. ושובכים. ובורות. ושיחין ומערות. ת"ל אשר בעיר. יכול שאני מרבה אף השדות. ת"ל בית דברי ר' יהודה. ר"מ אומר בית אין לי אלא בית. מנין לרבות בתי בדים וכו'. ואפי' שדות. ת"ל אשר בעיר. ואלא הא כתיב בית אמר רב חסדא חולסית ומצולה איכא בינייהו. והתניא [בניחותא] חולסית ומצולה. ר"מ אומר כבתים. רבי יהודה אומר כשדות. ופירש"י ושדות ממש לא קאמר ר"מ. דהא בית כתיב ביה אלא חולסית ומצולה קא מרבי דלאו בני זריעה נינהו וראויין לבנין [וכן] ל' הר"ב שם. והשתא דשמעינן דר"מ גופיה לא מרבה אלא הראוי לבנין. מאי דוחקין לאוקמא מתני' דוקא כר"מ. נוקמא ככולי עלמא וטעמא רבא איכא דאילן מישך שייך לבית שכן דרך ליטע אילנות בחצר הבית. גם דרכן היה להיות להן גנות ופרדסים סמוך לחצרותיהן כדמוכח בפרקין. ולפיכך כל חצר וגינה ושיש בהם הרי הם בכללות בית. ולא לר"מ בלבד אלא אף לרבי יהודה ומתניתין ככולי עלמא. וז"ל הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות שמטה ויובל. כל שהוא לפנים מן החומה כגון הגנות והמרחצאות והשובכות הרי הוא כבתים שנאמר אשר בעיר. אבל השדות שבתוך העיר נגאלין כדין השדות שחוץ לעיר. שנאמר וקם הבית אשר בעיר. בית וכל הדומה לבית. לא השדות ע"כ. ומדלא פסק לחולסית ומצולה. שמע מינה דכתנא קמא פוסק. וכן כתב הכ"מ דפוסק כת"ק ואפ"ה כתב גנות. אלא ש"מ דגם הרמב"ם סובר דגנות כולי עלמא מודו בהו. ועוד דאי איתא דגנות לרבי יהודה לא. לימא גמרא דגנות נמי איכא בינייהו ואף ע"פ שנמצא בתוספתא והגנות והפרדסים שבתוכה ר"מ אומר הרי הן כבתי ערי חומה. וחכמים אומרים הרי הן כשדות ע"כ. הך תוספתא לאו דסמכה ולא מינה פסק הרמב"ם הכין. דאי הכי תקשה לך דשביק חכמים ופסק כרבי מאיר. וכי תימא מתני' דהכא סתמא כר"מ. ליתא. דהא איכא לאוקמי מתני' באילן העומד בחצר וחצר לכולי עלמא יש לו דין בית כמו ששנינו במשנה ו' דפ' הנזכר ואלו הן בתי ערי חומה ג' חצרות של שני שני בתים וכו' וע"ש. ועוד דכיון דגמרא לא משני לה גנות איכא בינייהו שמע מינה דסבירא ליה דמשבשתא היא וכן בדקתי בירושלמי ובספרא ומצאתיה שנויה כמו בגמרא דבבלי שהעתקתיה. אלא עיקרן של הדברים שהרמב"ם שפוסק בגנות דיש להן דין בית משום דסבירא ליה דגמ' דידן סברה דלא פליגי בהו. וכולי עלמא סברי דיש להם דין בית ומהטעם שכתבתי. והדרן למאי דאמרן דמתניתין ככולי עלמא. ולא ידעתי למה השמיט הרמב"ם בפ' הנזכר לבבא זו. דבבתי ערי חומה הכל הולך אחר העיקר:

ובערי מקלט הכל הולך אחר הנוף. משום דבכולי גמרא שדינן נוף בתר עיקרו. אצטריך למימר דלענין מקלט זימנין דשדינן עיקר בתר נוף אף על גב דבתר עיקרו נמי שדינן כמ"ש הר"ב:

ובירושלם הכל הולך אחר הנוף. מה שפי' הר"ב כי היכי דבנופו לא מצי פריק וכו'. צריך עיון לקמן בפירושו פ"ג דמסכת מעשר שני מ"ז. ומ"ש הר"ב כי היכי דבמקום נופו לא מצי אכיל ליה בלא פדייה וכו' הכי נמי במקום עיקרו וכו' בלא פדייה. וז"ל רש"י במסכת מכות דתשדי עיקרו בתר נופו ואסור לאוכלו בעיקרו אלא א"כ פדאו מקודם שנכנס ע"כ. כלומר דלא מצי להביאו לעיקרו לאכלו שם כמו שאוכל בשאר ירושלים אא"כ פדאו קודם לכן בעוד שלא בא לנוף משום דשדינן עיקרו בתר נופו וכחוץ לירושלים דמי. שאין אוכלים בלא פדייה. אבל מכיון דשדינן נמי נופו בתר עיקרו. לכך צריך שיהיה נפדה קודם שיכנס לנוף: