Tractate Maaser Sheni - Chapter 4 - Mishnah 6

מָשַׁךְ מִמֶּנּוּ מַעֲשֵׂר בְּסֶלַע, וְלֹא הִסְפִּיק לִפְדּוֹתוֹ עַד שֶׁעָמַד בִּשְׁתַּיִם, נוֹתֵן לוֹ סֶלַע, וּמִשְׂתַּכֵּר בְּסֶלַע, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלּוֹ. מָשַׁךְ מִמֶּנּוּ מַעֲשֵׂר בִּשְׁתַּיִם, וְלֹא הִסְפִּיק לִפְדּוֹתוֹ עַד שֶׁעָמַד בְּסֶלַע, נוֹתֵן לוֹ סֶלַע מֵחֻלִּין וְסֶלַע שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלּוֹ. אִם הָיָה עַם הָאָרֶץ, נוֹתֵן לוֹ מִדְּמָאי:

משר ממנו מעשר בסלע. המוכר מעשר שני, כדי שיתחלל על דמי המכירה ויהיו המעות נתפסים בקדושת מעשר, דבכי האי גונא שרי למכרו. והא דתנן בפרק קמא אין מוכרין אותו, היינו להוליכו לירושלים ולא שיהיו המעות נתפסים בקדושת מעשר. וכשמשך המעשר לקנותו היה שוה סלע ולא הספיק ליתן הדמים עד שעמד בשתים, שהמעשר לא יצא לחולין עד שיתן דמיו למוכר:

נותן לו סלע. לפי שקנאו במשיכה, ומרויח הלוקח סלע שנתייקר. וצריך לפדותו כשער של עכשיו בשתי סלעים, שהמעשר לא יצא לחולין עד שיתן דמיו למוכר. והסלע אחד של מעשר שני שלו ואוכלו בירושלים:

עד שעמד בסלע. וצריך ליתן למוכר שני סלעים שקנאו במשיכה, והוא נפדה בסלע אחד כשער של עכשיו. הלכך נותן לו דמי סלע מדמי חולין שלו, ובו נפדה המעשר, והסלע השני נותן לו מדמי מעשר שני שלו. ואין זה כפורע חובו ממעשר שני, לפי שבתחלת המקח היה עומד לכך שיאכל המוכר שתי סלעים בירושלים אם לא הוזל:

אם היה עם הארץ נותן לו מדמיו. ואם היה המוכר עם הארץ נותן לו שני הסלעים מדמי החולין שלו, לפי שאין מוסרין דמי מעשר לעם הארץ. ואית דגרסי מדמאי אם יש לו דמי מעשר של דמאי נותן לו סלע אחד מאותן דמים, דמוסרין דמי דמאי לעם הארץ:

נותן לו סלע. פי' הר"ב לפי שקנאו במשיכה וכו'. והמעשר לא יצא לחולין עד שיתן דמיו וכו'. והוא דעת הראב"ד בהשגה פ"ח וז"ל ואומר לי לבי שכל המשנה הולכת על מידת הדין שהמעשר אינו מתחלל אלא בשעת מתן מעות. מיהו המוכר והלוקח נידונין כשעת משיכה וכו' ע"כ. ויצא לי מזה דמתני' אתיא אליבא דהלכתא כרבי מאיר דסבירא ליה ממון גבוה הוא והלכך אינו מתחלל אלא בנתינת כסף כדין ממון גבוה במשנה ו פ"ק דקדושין אלא שאינו כהקדש גמור. והמוכר והלוקח נדונין כשעת משיכה. ואף דברי הר"ש כן הוא. שכתב ולא הוי משיכה דמעשר כמשיכה דהקדש דתנן בפ"ק דקדושין [דף כח] רשות גבוה בכסף. מפרש בגמ' כיצד. ע"כ. ואילו סבר הר"ש דמתני' דלא כר"מ אלא כרבי יהודה דסבירא ליה ממון הדיוט הוא למה לו לפרש כך דלא הוי משיכתו כשל הקדש דמהיכא תיתי שיהיה כהקדש אם ממון הדיוט הוא. אלא ודאי שבא לפרש מתניתין דממון גבוה הוא ואפילו הכי לא דמי ממש להקדש. והוא דעת הראב"ד שלא אמר שהמשנה הזאת אינה הלכה דהא אפסיק הלכתא בגמ' דממון גבוה כמ"ש לעיל. אלא אתיא נמי כר"מ. והא דבפרק האיש מקדש (קידושין דף נד ע"ב) מוכיח דמתני' כרבי יהודה דאילו לר"מ ונתן הכסף וקם לו כדין הקדש. ולא נחת תלמודא לדחות ולפרשה אפילו כר"מ וכדפרישנא. משום דהתם להכי בעי למימר דכרי"ה. כי היכי דתשכח דסתם תנא לן כרי"ה ודלא לפסוק כר"מ. והגמ' מסיק דאפ"ה הלכה כר"מ משום דתנן בבחירתא כותיה הלכך לא חש לדחות ולומר דמתני' אפי' כר"מ. ובזה מסולקת תמיהת הכסף משנה דבגמרא מתניתין כרבי יהודה. והרמב"ם פסקה. וכתב דהרמב"ם שינה בפירושה דלא הוי ענין לממון גבוה או הדיוט. ויש לי להקשות עליו דהא גמרא מפרשה כרבי יהודה. אלא על כרחך לומר דגמרא לא נחת לפרשה בענין אחר מהטעם שכתבתי. ואי הכי מעיקרא לאו קושיא היא דאיכא לפרשה לענין ממון גבוה. ואפ"ה אתיא כרבי מאיר וכדכתבינן. אלא דבגמרא לא צריכא לנחותי בפירושה:

וסלע של מעשר שני שלו. מ"ש הר"ב ואין זה כפורע חובו וכו' לפי שבתחלת המקח וכו'. תימה דכלפי לייא. הא איפכא הוא. דאם בתחלת המקח שוה שני סלעים ועכשיו נותן סלע האחד ממעות מעשר שני שלו הוי פורע חובו ממש ממעות מעשר שני. ולשון הירושלמי ברפ"ק שמשעה הראשונה מעשר שני חייב אילו חייב היה לו ונתן לו מעשר. יאות. ונראה לי דהכי פירושו דמהשתא איגלאי למפרע שמשעה הראשונה לא היה חייב אלא מעשר שני. לפי שלא נתחלל מעשר במשיכה עד שיתן דמים. ואילו היה חייב לו מעשר ונתן לו. יפה היה עושה. [*וכתב הר"ש והאי שלו אינו כשלו דרישא אלא כלומר מלבד סלע של חולין שנותן למוכר. נותן לו סלע עדיין של מעשר שני שלו. ותרווייהו אנותן לו קאי עכ"ל]: