Tractate Demai - Chapter 1 - Mishnah 4

הַדְּמַאי, מְעָרְבִין בּוֹ, וּמִשְׁתַּתְּפִין בּוֹ, וּמְבָרְכִין עָלָיו, וּמְזַמְּנִין עָלָיו, וּמַפְרִישִׁין אוֹתוֹ עָרוֹם, בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. הָא אִם הִקְדִּים מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לָרִאשׁוֹן, אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. שֶׁמֶן שֶׁהַגַּרְדִּי סָךְ בְּאֶצְבְּעוֹתָיו, חַיָּב בִּדְּמַאי. וְשֶׁהַסּוֹרֵק נוֹתֵן בַּצֶּמֶר, פָּטוּר מִן הַדְּמָאי:

מערבין בו. ערובי תחומין וחצרות:

ומשתתפין בו. שתופי מבואות ואע״ג דלא חזי ליה, מגו דאי בעי מפקיר לנכסיה הוי עני וחזי ליה דהא תנן מאכילין את העניים דמאי השתא נמי חזי ליה:

ומברכין עליו. ברכת המזון:

ומזמנין עליו. ואע״ג דאכל בעבירה דלאו עני הוא מגו דאי בעי מפקיר לנכסיה והוי עני וחזי ליה:

ומפרישין אותו ערום. כשבא להפריש ממנו תרומת מעשר ומעשר שני יכול להפריש והוא ערום דלא בעי ברוכי, דאילו בעי ברוכי הא בעינן והיה מחניך קדוש (דברים כ״ג:ט״ו) וליכא:

בין השמשות. של ערב שבת, דספק חשיכה מעשרין את הדמאי ואין מעשרין את הודאי:

ואם הקדים מעשר שני לראשון. שהפריש מעשר שני של דמאי קודם שהפריש מעשר ראשון כדי ליטול תרומת מעשר שבו אין בכך כלום. מה שאין כן בודאי דתנן ככל מצותך אשר צויתני (שם כו) הא אם הקדים מעשר שני לראשון אינו יכול להתודות:

הגרדי. האורג:

חייב בדמאי. שעל גופו הוא נותנו וסיכה כשתיה:

ושהסורק. הצמר במסרק נותן על הצמר הוי כשמן לסוך בו את הכלים ופטור מן הדמאי:

הדמאי מערבין בו וכו'. פירש הר"ב ואע"ג דלא חזי ליה מגו וכו' דהא תנן מאכילין וכו' עיין מ"ש בסוף מתניתין דריש פ"ג. ומצאתי בליקוטי מהרי"ל שאמר מימי תמהתי על מתניתין מערבין בדמאי אמאי היא נשנית כמה פעמים בש"ס [יותר] משום משנה ע"כ. ותנא ושייר דשייר מצה כדתנן בפרק כל שעה (משנה ה) ושייר נמי אתרוג כדתנן בפרק לולב הגזול [משנה ה]:

ומשתתפין בו. נראה בעיני דנקט שתוף לגלויי אמערבין דבין בחצרות בין בתחומין. ואי לא קתני שתוף הוה אמינא דעירוב דוקא בחצרות שאינו אלא תקנת שלמה ובית דינו. אבל תחומין דאפי' למאן דאמר דרבנן סמכוהו אקראי כדפי' הר"ב בסוף פרק ב דשבת אימא דהחמירו בו. הלכך קתני משתתפין דנמי מתקנת שלמה ובית דינו וא"כ למאי קתני עירובין אלא לתחומין הוא דאתא:

ומברכין עליו. לשון הר"ב ברכת המזון. ומסיים הר"ש דטעונה כוס ע"כ. ומשמע דאילו ברכת הנהנין פשיטא דמברך ולא הוי בו משום ובוצע ברך וכדאיכא מרבוותא דסברי הכי כמ"ש בריש פ"ז דברכות. אבל דברי הר"ב בפירוש מתני' דרפ"ז דברכות מדברי רש"י העתיקם. ובעל כ"מ כתב בפ"א מה' ברכות דמדברי רש"י בפי' משנה קמייתא דפ' שלשה שאכלו משמע דס"ל דאין מברכין על דבר איסור ע"כ. ואי הכי דברי הר"ב סתרן אהדדי. ורש"י מפ' אמתני' דהכא ומברכין ברכת המוציא. כ"כ בפ"ב דשבת דף כג. ויש לומר דהכי קאמר דאע"פ ששאר דברים האסורים אינו מברך משום ובוצע ברך. [צ"ל הכא בדמאי מברך. ב"ד]:

ומפרישין אותו ערום. לשון הר"ב דלא בעי ברוכי דאילו בעי ברוכי הא בעינן וכו'. תלי תניא בדלא תניא דהיכי שמעינן דלא בעי ברוכי. וז"ל הר"ש ומפרישין אותו ערום מהכא דייקינן בפ' במה מדליקין (שבת כג). דלא בעי ברוכי דכי קאי ערום וכו' ע"כ. וטעמא אביי אמר לפי שהוא ספק ורבא אמר דרוב עמי הארן מעשרין הן. ומ"ש הר"ב דכתיב והיה מחניך קדוש כלומר וסיפיה ולא יראה בך ערות דבר פירש"י אפילו דבור שיש בו הזכרת השם:

בין השמשות. כתב הר"ב דספק חשיכה מעשרין וכו'. עי' מ"ש בס"ד ברפ"ד:

הא אם הקדים וכו'. והר"ב והר"ש העתיקו ואם וכן הגירסא בסדר המשנה דבירושלמי. ונראה לי דאין לשבש הספרים דגרסי הא אם משום דמסרך סריך מלישניה דמתני' י"א פרק בתרא דמעשר שני. והנך רואה מה שכתבו התוס' פרק מקום שנהגו (פסחים דף נא) בדבור עבדינן כוותייהו דולא עבדינן כותייהו ה"ל למימר ומשום פ"ק דחולין [יח:] נקט הכי דקאמר התם וכו' ועבדינן כוותייהו ע"כ. [*ועי' ספ"ב דמכות. וי"א שיש למחוק אות האל"ף מתיבת הא ותשאר אות הה"א לבדה ותהיה סימן על שזו היא משנה חמישית]:

אין בכך כלום. כתב הר"ב דאילו בודאי אם עשה כן אינו יכול להתודות. וא"ת תיפוק לי שעובר בלא תעשה כדתנן במשנה ו פ"ג דתרומות. ויש לומר דאי מש"ה לא איריא למתני אין בכך כלום גבי דמאי טפי מבודאי דהא בודאי נמי אין בכך כלום אע"פ שעובר בלאו כדתנן התם דמה שעשה עשוי. וכן אינו לוקה כמ"ש הרמב"ם בספ"ג מהלכות תרומות. משא"כ לענין הוידוי. שפיר קתני בדמאי דאין בכך כלום משא"כ בודאי דמעכבו. ובפירוש הרמב"ם למשנתינו יש טעות סופר שמ"ש ר"ל בטבל האמתי וכו' וזה מותר. הוא הפך משנת תרומות שכתבתי ופסקה בספ"ג מה"ת לכן נ"ל שכצ"ל אין בכך כלום משא"כ בודאי ר"ל בטבל האמתי אם הוציא מ"ש קודם מע"ר הוא עובר בל"ת ואינו יכול להתודות וזה מותר בדמאי ובלבד וכו':

חייב בדמאי. ל' הר"ב שעל גופו הוא נותנו וסיכה כשתיה. כדתנן בפ"ט דשבת מ"ד ולשון הרמב"ם אינו מאבדנו בגופו. ר"ל אלא נבלע בגופו. ולשונו בפי"ג מהל' מעשר חייב בדמאי מפני שהוא נבלע בגופו וסיכה כו':