Tractate Challah - Chapter 4 - Mishnah 9

וְאֵלּוּ נִתָּנִין לְכָל כֹּהֵן, הַחֲרָמִים, וְהַבְּכוֹרוֹת, וּפִדְיוֹן הַבֵּן, וּפִדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר, וְהַזְּרוֹעַ, וְהַלְּחָיַיִם, וְהַקֵּבָה, וְרֵאשִׁית הַגֵּז, וְשֶׁמֶן שְׂרֵפָה, וְקָדְשֵׁי הַמִּקְדָּשׁ, וְהַבִּכּוּרִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר בַּבִּכּוּרִים. כַּרְשִׁינֵי תְרוּמָה, רַבִּי עֲקִיבָא מַתִּיר וַחֲכָמִים אוֹסְרִים:

החרמים. לכהנים כדכתיב (במדבר י״ח:י״ד) כל חרם בישראל לך יהיה:

והבכורות. אי תם הוא הרי זה קדשי מקדש ואי בעל מום הוא כתיב (דברים י״ב:ט״ו) הטמא והטהור יאכלנו:

ופדיון פטר חמור. פודהו בשה ואין בו קדושה:

ראשית הגז. דכתיב (שם יח) וראשית גז צאנך תתן לו:

ושמן שרפה. שמן תרומה שנטמא:

וקדשי מקדש. דלא אסרו לתת לכהן שאינו נזהר מטומאה אלא דבר שיש בו איסור טומאה בגבולין, כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה אבל קדשי מקדש ובכורים שמביאין אותם לעזרה, לא חששו, דטהורי מטהר נפשיה:

רבי יהודה אוסר בבכורים. דחייש דלמא לא מזדהר בהו, הואיל ואין עושין בהן עבודה. ואין הלכה כר׳ יהודה:

רבי עקיבא מתיר. ר׳ עקיבא לטעמיה, דאמר בפרק שני דמעשר שני דכרשינין כל מעשיהן בטומאה דלא חשיבי אוכל:

וחכמים אוסרים. דחשיבי להו אוכל הואיל והן נאכלין בשנות רעבון. והלכה כחכמים: