Tractate Yevamot - Chapter 1 - Mishnah 1

חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה נָשִׁים פּוֹטְרוֹת צָרוֹתֵיהֶן וְצָרוֹת צָרוֹתֵיהֶן מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם עַד סוֹף הָעוֹלָם. וְאֵלּוּ הֵן, בִּתּוֹ, וּבַת בִּתּוֹ, וּבַת בְּנוֹ, בַּת אִשְׁתּוֹ, וּבַת בְּנָהּ, וּבַת בִּתָּהּ, חֲמוֹתוֹ וְאֵם חֲמוֹתוֹ, וְאֵם חָמִיו, אֲחוֹתוֹ מֵאִמּוֹ, וַאֲחוֹת אִמּוֹ, וַאֲחוֹת אִשְׁתּוֹ, וְאֵשֶׁת אָחִיו מֵאִמּוֹ, וְאֵשֶׁת אָחִיו שֶׁלֹּא הָיָה בְעוֹלָמוֹ, וְכַלָּתוֹ, הֲרֵי אֵלּוּ פּוֹטְרוֹת צָרוֹתֵיהֶן וְצָרוֹת צָרוֹתֵיהֶן מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם עַד סוֹף הָעוֹלָם. וְכֻלָּן אִם מֵתוּ, אוֹ מֵאֲנוּ, אוֹ נִתְגָּרְשׁוּ, אוֹ שֶׁנִּמְצְאוּ אַיְלוֹנִיּוֹת, צָרוֹתֵיהֶן מֻתָּרוֹת. וְאִי אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר בַּחֲמוֹתוֹ וּבְאֵם חֲמוֹתוֹ וּבְאֵם חָמִיו שֶׁנִּמְצְאוּ אַיְלוֹנִיּוֹת אוֹ שֶּׁמֵּאֵנוּ:

חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן. שאם היתה אחת מהן נשואה לאחיו ולו שתי נשים ומת בלא בנים, שתיהן פטורות, שנאמר (ויקרא י״ח:י״ח) ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה, שאין תלמוד לומר עליה, אלא ללמדך שאפילו יבמתו שנאמר בה (דברים כ״ה:ה׳) יבמה יבא עליה, אם היא אשה אל אחותה, לא תקח. והוא הדין לשאר עריות שיש בהן כרת. ואין לי אלא היא, צרתה מנין, ת״ל לצור. צרת צרתה מנין, ת״ל לצרור. דמשמע לא תקח לא היא ולא צרתה ולא צרת צרתה:

בתו ובת בתו וכו׳ בבתו מאנוסתו, וכן בת בתו ובת בנו, דאילו בתו מאשתו היינו בת אשתו. דכיון דכתיב (ויקרא י״ח:י״ז) ערות אשה ובתה לא שנא הימנו ולא שנא מאיש אחר. אבל בתו מאנוסתו לא נפיק מהאי קרא דאשה על ידי קדושין משמע אלא נפקא מערות בת בנך או בת בתך (שם:):

חמותו ואם חמותו ואם חמיו. כל אלו אסורות לו, משום ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה, ויש בכלל זה חמותו ואם חמותו ואם חמיו:

אחותו מאמו. שנשאת לאחיו מאביו ומת. וכן אחות אמו. שאין יבום אלא באחיו מן האב, דילפינן אחוה אחוה מבני יעקב, מה להלן מן האב אף על פי שאין מן האם הכא נמי לא שנא:

ואשת אחיו מאמו. שמת ונשאה אחיו מאביו, שהיתה נכרית אצלו, ומת בלא בנים ונפלה לפניו ליבום. ואסורה לו לפי שהיתה תחלה אשת אחיו מאמו ואסורה לו עולמית, דכתיב (שם) ערות אשת אחיך, ודרשינן אחיך בין מן האב בין מן האם:

ואשת אחיו שלא היה בעולמו. כגון ראובן שמת בלא בנים, ונולד לו אח לאחר מיתה ושמו לוי, ויבם שמעון את אשתו ולו אשה אחרת ומת בלא בנים, ונפלו שתיהן לפני לוי, שתיהן פטורות, לפי שאשת ראובן שנשאת לשמעון אסורה ללוי בכרת, לפי שמיעטה הכתוב מיבום לוי, שנאמר (דברים כ״ה) כי ישבו אחים יחדיו, שהיתה להם ישיבה אחת בעולם. הלכך כשמת ראובן נאסרה על לוי איסור עולם כאשת אח שיש לו בנים. ואע״פ שעתה נפלה מכח נישואי שמעון שהיה בעולמו, אסורה לו מחמת ראובן. וכשם שהיא אסורה כך צרתה אסורה:

וכלתו. שמת בנו, ונשאה אחיו. וכלתו אסורה עליו איסור עולם ואפילו אחר שמת בנו:

וכולן אם מתו. כגון שמתה בתו קודם מיתת אחיו או שמיאנה בו. ואע״פ שאין מיאון אלא ביתומה קטנה שהשיאוה אמה ואחיה, משכחת לה שמיאנה בחיי אביה, כגון שהשיאה אביה לאחר ונתגרשה בעודה קטנה, ששוב אין לאביה רשות בה, ונישאת לאחי אביה בעודה קטנה, אז יוצאה במיאון, דקרינן לה לקמן יתומה בחיי האב. ואם מיאנה באחיו או נתגרשה ממנו, או נמצאה אילונית שמקחה מקח טעות וכאילו לא היתה אשת אחיו מעולם, צרתה מתיבמת:

אילונית. לשון איל. הזכר מן הצאן. וסימניה מפורשים, שאין לה שדים כנשים ואין לה סימנים וקולה עבה כאיש ואין לה שיפולי מעים כנשים כלומר שאותו מקום אינו בולט מגופה כערות שאר הנשים:

ואי אתה יכול לומר וכו׳ שכבר ילדו מאחר קודם שנישאו לאחיו, הלכך לאו אילוניות נינהו. ומיאון נמי ליכא, שהרי גדולות הן, ואין ממאנת אלא קטנה. ותנא דידן דלא חשיב אמו בכלל הנשים שפוטרות צרותיהן, סבר לה כמ״ד שאין אדם נושא אנוסת אביו ומפותת אביו. אבל לדברי האומר נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו, והיא הלכה, אפשר שתנשא אמו לאחיו מאביו, וכשימות בלא בנים נמצאת אמו נופלת לפני בנה ליבום. ונמצאו ט״ז נשים פוטרות צרותיהן, ואמו אחת מהן. וכן הלכה:

חמש עשרה נשים פוטרות וכו'. מנינא דהכא וכן דסיפא הרי אלו וכו'. למעוטי צרת איילונית שהכיר בה או צרת קטנה ממאנת ביבם גזירה משום צרת בתו ממאנת או צרת מחזיר גרושתו. גמרא. וכתבו התוס' דהיינו טעמא דתני נשים ולא עריות כדתני בסיפא דאי הוי תני עריות הוה משמע דלמעוטי עריות דלא קחשיב קאתי:

פוטרות. לא תני אוסרות אף על גב דודאי איסורא איכא ליבם. ולחלוץ נמי שייך למיסר שאם אתה אומר חולצת אתי למימר דתתיבם אלא משום שכיון דבמקום מצוה הוא דאסורה ושלא במקום מצוה כגון נכרי שנעשה חתנו ולו אשה אחרת ומת מותרת אשתו לחמיו כדתנן במשנה ג' משום הכי תני פוטרות ולא אוסרות דאי תני אוסרות משמע שהבת אוסרתה עליו ליקח והוא הדין שלא במקום מצוה:

פוטרות צרותיהן. דאילו הן עצמן דפטורות מלתא דפשיטא ולא אצטריך למתני דודאי דלא אתי עשה דיבום ודוחה לא תעשה שיש בו כרת והא דכתב עליה כדפירש הר"ב משום דרשא דלצור הוא דאצטריך ליה. גמרא דף ח'. ומ"ש הר"ב והוא הדין לשאר עריות דאמר קרא (ויקרא י״ח:כ״ט) כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הוקשו כל העריות כולן להדדי. גמרא שם. ומ"ש הר"ב צרת צרתה מנין תלמוד לומר לצרור וכו' התורה ריבתה צרות הרבה גמרא דף י"ג:

מן החליצה. שנאמר (דברים כ״ה:ז׳) ועלתה יבמתו השערה וגו' מאן יבמי וגו' וחלצה נעלו כל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה אלא תפטר כמ"ש הר"ב במשנה י' פרק ד':

ומן היבום. להכי לא סגי ליה למתני מן החליצה לחודיה לאשמועינן דמצות חליצה קודמת. גמרא [דף ג.] ואע"ג דמשנה שלימה היא סוף פרק קמא דבכורות כבר כתבתי בריש ברכות בשם התוספות דרגילין המשניות לשנות בקוצר אף למה שמפורש כבר ועיין במשנה ג' פרק י"א מ"ש שם בס"ד:

בתו ובת בתו וכו'. פירש הר"ב דנפקא מערות בת בנך וגו' בק"ו דאם בת בנו אסור כ"ש בתו ועיין בגמרא פ"ט דסנהדרין דף ע"ו לענין אין עונשין מן הדין דהכא גלוי מלתא היא א"נ אתיא הנה הנה אתיא זמה זמה. ועי' מ"ש בריש ב"ק. והא דנקט סידרא דלא ככתוב. מפ' בגמ' דתנא קורבה [קורבה] נקט בתו בת בתו ובת בנו קרובי עצמו הן ואיידי דתנא ג' דורות למטה דידיה תנא נמי ג' דורות למטה דידה ואיידי דתנא ג' דורות למטה דידה תני נמי ג' דורות למעלה דידה ותנא אחותו ואחות אמו דקרובי עצמו ואיידי דאיירי באסור אחוה תנא אחות אשתו ובדין הוא דלקדמה לכלתו [דחמירא טפי א"נ הוה קורבה דעצמו] מקמי אשת אחיו שלא היה בעולמו [והוא הדין מקמי אשת אחיו מאמו] אלא איידי דאיירי באיסור אחוה תנא אשת אחיו שלא היה בעולמו והדר תנא כלתו. גמרא:

ובת בתו ובת בנו. ובפרק ג' דכתובות וכן בריש פרק ט' דסנהדרין נסיב ליה נמי הכי ונראה לי טעמא דתנא [דאיידי] דאיירי בבתו ניחא ליה למנקט בתרה בת בתו אבל קרא דלא כתב בהדיא בתו ניחא ליה למנקט בת בנך ברישא דזכרים עדיפי:

חמותו שמת בעלה ונשאה אחיו ומת בלא בנים. רש"י. ומ"ש משום ערות אשה ובתה וכו' ויש בכלל זה חמותו וכו' עיין ריש פ"ט דסנהדרין:

אחותו מאמו וכו'. פירש הר"ב שאין יבום אלא באחיו מן האב דילפינן אחוה אחוה מבני יעקב דכתיב הכא (שם) כי ישבו אחים והתם כתיב (בראשית מ״ב:י״ג) שנים עשר עבדיך אחים [אנחנו] בני אבינו ולא ילפינן מלוט דכתיב (שם י"ג) כי אנשים אחים אנחנו דלהכי כתב רחמנא יחדיו. ואי כתב יחדיו לחוד הוה אמינא עד דמיחדו באבא ואימא גמרא פ"ב ד' י"ז ע"ב:

ואשת אחיו שלא היה בעולמו. פירש הר"ב כגון ראובן שמת וכו' ונולד לו וכו' ויבם שמעון וכו' וכפירש"י וכתבו המפרשים דלא נקטה בדיוקא אלא דבעי לפירושי לדברי הכל ומיהו אליבא דהלכתא קיי"ל כרבנן דפרק ב' [משנה ב'] דאסירא עליה בין שנולד ואחר כך יבם בין יבם ואח"כ נולד. נ"י. ומ"ש הר"ב שנאמר כי ישבו אחים יחדיו שהיתה להם ישיבה וכו' מישבו ילפינן דיחדיו הא אצטריך ליה לעיל. וכתבו התוס' פ"ב דף י"ז ואין להקשות דלמה אצטריך דרשא דישבו הא גבי בני יעקב לא מצינו אחים אלא כשהיו בעולם כאחד דפשיטא דאפילו הכי אחין מיקרי. ע"כ. ומ"ש הר"ב כשם שהיא אסורה וכו'. כ"כ רש"י ונ"י. ולפי דלזו הוצרכנו מיעוטא דכי ישבו יחדיו להכי נמי הוצרכו לפרש בה וכשם שהיא וכו':

או מיאנו. פירש הר"ב בתו משכחת לה וכו' דקרינן [לה] לקמן משנה ו' פרק י"ג:

או שנמצאו אילוניות. פירש הר"ב שמקחה מקח טעות וכפירש"י משום דלישנא דנמצאו הכי דייק. וכך מפרש רב אסי בגמ' דף י"ב אבל רבא פסק הלכתא אפילו הכיר בה אחיו וקיימה והויא אשתו לא מתסרא צרתה משום צרת הבת ופירש רש"י דכי אסר רחמנא צרת ערוה במקום מצוה הוא דאסרה והא כיון דאילונית היא דבלאו ערוה נמי לא חזיא ליבום [כדתנן במשנה ה' פ"ח] הויא צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה וכך מפורש בה"ג ע"כ. ואלא הא דקתני שנמצאו תני שהיו. והיינו נמי שכתבתי לעיל דאמעוט צרת אילונית שהכיר בה. ועיין במשנה ג' פ"ב דאיכא למידק נמי פירוש הר"ב: