Tractate Meilah - Chapter 4 - Mishnah 3

כָּל הַפִּגּוּלִין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. כָּל הַנּוֹתָרִין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. כָּל הַנְּבֵלוֹת מִצְטָרְפוֹת זוֹ עִם זוֹ. כָּל הַשְּׁרָצִים מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. דַּם הַשֶּׁרֶץ וּבְשָׂרוֹ מִצְטָרְפִין. כְּלָל אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, כֹּל שֶׁטֻּמְאָתוֹ וְשִׁעוּרוֹ שָׁוִין, מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. טֻמְאָתוֹ וְלֹא שִׁעוּרוֹ, שִׁעוּרוֹ וְלֹא טֻמְאָתוֹ, לֹא טֻמְאָתוֹ וְלֹא שִׁעוּרוֹ, אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה:

כל הפגולים. מעולה מחטאת ומאשם ומשלמים:

מצטרפים זה עם זה. לאוכל מהן כזית להיות חייב כרת. וכן כל הנותרים:

כל הנבלות מצטרפות. ואפילו נבילת בהמה טמאה עם נבילת בהמה טהורה, מצטדפים לכזית לענין טומאה. אבל לא למלקות, שאינו לוקה עד שיאכל כזית מנבלת בהמה טהורה לבדה, או כזית מן הטמאה לבדה, לפי שהן שני שמות, שאין אוכל בשר בהמה טמאה לוקה משום נבילה אלא משום אוכל בשר בהמה טמאה:

וכל השרצים מצטרפים זה עם זה. לכזית, לחייב את האוכלן מלקות, ושמונה שרצים הכתובים בתורה מצטרפים זה עם זה, לחייב האוכלן בכעדשה. כשיעור טומאתן כך שיעור אכילתן:

דם השרץ ובשרו מצטרפים. דמרבינן מקרא דכתיב (ויקרא י״א) וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ, לרבות דם השרץ שיהיה מטמא כבשרו:

כל שטומאתו ושיעורו שוין. כגון נבילה ונבילה, או שרץ ושרץ:

טומאתו ולא שיעורו. כגון נבילה ושרץ דטומאתן שוה, דתרווייהו הוי טומאתן עד הערב. ולא שיעורו, דנבילה שיעור טומאתה בכזית, ושרץ שיעורו בכעדשה:

שיעורו ולא טומאתו. כגון נבילה ומת, דתרווייהו מטמאין בכזית. ולא טומאתו, דאילו טומאת מת, שבעה, וטומאת נבילה לא הוי אלא עד הערב:

לא טומאתו ולא שיעורו. כגון מת ושרץ, דטומאת מת הוי שבעה, וטומאת שרץ עד הערב. ובשיעורו נמי אינן שוין, דשיעור מת בכזית ושיעור שרץ בכעדשה:

אלו אין מצטרפין זה עם זה. הואיל ומוחלקין הן:

כל הנבלות מצטרפות זו עם זו. פירש הר"ב לענין טומאה. אבל לא למלקות כו'. שאין אוכל בשר בהמה טמאה לוקה משום נבילה כו'. דאין איסור חל על איסור כדפירש הר"ב במשנה ד' פרק ג' דכריתות. ועיין בס"פ:

וכל השרצים כו'. כתב הר"ב ושמונה שרצים האמורים בתורה. מצטרפים זה עם זה. לחייב האוכלן בכעדשה כשיעור טומאתן. דתני ר"י בר חנינא ולאתשקצו וגו'. ובכל אשר תרמש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא (ויקרא כ׳:כ״ה). פתח הכתוב באכילה דאל תשקצו. דכי אכיל להו משקץ נפשיה. וסיים בטומאה. מה טומאה בכעדשה אף אכילה בכעדשה. גמ'. ושאר שרצים אין להם טומאה. וז"ל הרמב"ם סוף פ"ד מהלכות שאר אבות הטומאות שאר שקצים ורמשים כולן כגון הצפרדע והנחש והעקרב וכיוצא בהן אע"פ שהן אסורים באכילה הרי הן טהורים מכלום ואפילו כאוכלים טמאים אינן:

דם השרץ ובשרו מצטרפין. פי' הר"ב דמרבינן מקרא דכתיב וזה לכם הטמא כו' והאי קרא מיותר הוא לדרשא למדרש ביה הכי דהא כתיב קרא אחרינא אלה הטמאים לכם. רש"י: