Talmud BavliThe learning on the whole site is dedicated : L'ilui Nishmat Margalit bat Ledicia
The learning on the whole site is dedicated : L'ilui Nishmat Nissim ben Barukh Malka
The learning on the whole site is dedicated : L'ilui Nishmat אליעזר בן רחל
Bava Metzia 114a : Youtube
Daf TubeYoutube
1 video class :
Bava Metzia Page 114a
Bava Metzia 114a - Guemara
איברא עליה קרמי משום שנאמר (דברים כד, יג) ולך תהיה צדקה איבעיא להו מהו שיסדרו בבעל חוב מי גמר מיכה מיכה מערכין או לא ת"ש דשלח רבין באגרתי' דבר זה שאלתי לכל רבותי ולא אמרו לי דבר ברם כך היתה שאלה האומר הרי עלי מנה לבדק הבית מהו שיסדרו ר' יעקב משמיה דבר פדא ור' ירמיה משמיה דאילפא אמרי ק"ו מבעל חוב ומה ב"ח שמחזירין אין מסדרין הקדש שאין מחזירין אינו דין שאין מסדרין ור' יוחנן אמר נדר בערכך כתיב מה ערכין מסדרין אף הקדש מסדרין ואידך ההוא לנידון בכבודו הוא דאתא מה ערכין נידון בכבודו אף הקדש נידון בכבודו ויסדרו בב"ח ק"ו מערכין ומה ערכין שאין מחזירין מסדרין בעל חוב שמחזירין אינו דין שמסדרין אמר קרא (ויקרא כז, ח) ואם מך הוא מערכך הוא ולא ב"ח ואידך האי עד שיהא במכותו מתחילתו ועד סופו ויחזירו בהקדש קל וחומר מב"ח ומה בעל חוב שאין מסדרין מחזירין הקדש שמסדרין אינו דין שמחזירין אמר קרא (דברים כד, יג) ושכב בשלמתו וברכך יצא הקדש שאין צריך ברכה ולא והכתי' (דברים ח, י) ואכלת ושבעת וברכת וגו' אלא אמר קרא ולך תהיה צדקה מי שצריך צדקה יצא הקדש שאין צריך צדקה אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו דקאי בבית הקברות של עובדי כוכבים א"ל מהו שיסדרו בב"ח א"ל גמר מיכה מיכה מערכין גבי ערכין כתיב ואם מך הוא מערכך גבי ב"ח כתיב (ויקרא כה, לה) וכי ימוך אחיך
Comments from Rashi on Masechet Bava Metzia Page 114a
איברא . באמת: עליה רמי . שיהא לו צדקה שהכתוב הטיל עליו לעשות לו צדקה להלך לפניו: מיכה מיכה . גבי לוה ומלוה כתיב וכי ימוך אחיך ומטה ידו ממך וגבי ערכין כתיב ואם מך הוא מערכך: ברם כך היתה שאילה . אבל כן נשאלה שאילה אחת בבית המדרש מינה יש ללמוד שאין מסדרין: דבר זה [שאלתי] אם למדנו גזירה שוה דמיכה מיכה ולא אמרו לי דבר: הרי עלי מנה לבדק הבית . והשגת יד לא כתיב אלא בערכין אבל שאר הקדשות אין נידונין בהשג יד ומה שיש לו גובין הימנו והמותר יגבו לאחר זמן אם יעשיר: מהו שיסדרו לו . כשבאין למשכנו: שמחזירין . שמלוה מצווה להשיב לו את העבוט: אין מסדרין . להשאיר לו כלום משבא למכור לאחר שלשים: נדר בערכך . כי יפליא נדר בערכך נפשות (ויקרא כז) הקיש נדרים לערכין: ההוא לנידון בכבודו . היקש נדר לערכין להכי אתא שאם אמר דמי לבי או ראשי או כבידי עלי נותן דמי כולו אבל אם אמר על אבר שאין הנשמה תלויה בו דמיו עלי שמין אותו כעבד הנמכר בשוק כמה הוא שוה ביד וכמה הוא שוה בלא יד להא מילתא איצטריך למיגמר נדר מערכין גבי ערכין כתיב (שם) ערכך נפשות אם אמר ערך אבר שהנשמה תלויה בו עלי נותן דמי כולו ואם אמר ערך ידי עלי לא אמר כלום שאין ערך כתוב אלא לנפש: נידון בכבודו . האבר נידון לפי כבודו שאם הנשמה תלויה בו נותן דמי כולו: ויסדרו לב"ח . גמרא קא פריך לה: שמחזירין . מיום אל יום את כלי הצריך לו: אינו דין שמסדרין . כשבא למכור לאחר שלשים יום ישאיר לו כדי חייו כגון מטה ומפץ והנך דאמר בערכין (דף כג:): ואידך . תנא קמא דמתני' דאמר מסדרין לבעל חוב דקתני אם מת אינו מחזיר ליורשיו הא לו מחזיר לעולם: האי . הוא דכתיב בערכין דריש ליה עד שיהא במכותו מתחילתו ועד סופו שאם העריך עצמו עני והעשיר קודם שהעריכו כהן אינו נידון בהשגת יד אלא נותן ערך עשיר: ויחזירו בהקדש . העבוט עד שלשים יום:
Comments from Tosafot - Bava Metzia 114a
הקדש שאין מחזירין אינו דין שאין מסדרין . וא"ת ערכין יוכיח שאין מחזירין ומסדרין ויש לומר דמה לערכין שהם קלים ואינן נוהגים אלא באדם ובבן ברית ולא בטומטום ואנדרוגינוס ופחות מבן חדש אבל הקדש חל על כל דבר: ואידך ההוא לנדון בכבודו הוא דאתא . וא"ת מ"מ נילף נמי בהיקישא דמסדרין דאין היקש למחצה ואין לומר דהיקישא משמע דלא אתא אלא לנדון בכבודו דכתיב נדר בערכך נפשות דמשמע דבר שהנפש תלוי בו אבל לדבר אחר לא הוקשו דהא בפרק שום היתומים (ערכין ד' כד.) אמרינן מנין שלא ישהא מרגלית לקלים פירוש אם אמר ערכי עלי ויש לו מרגלית שוה מנה ובמקום שעומדין אינה שוה אלא חמשים לפי שאין שם עשירים שיקנו אותה מנין שאין להעריכה אלא בנ' זוזים שנאמר והיה ערכך ביום ההוא כמו ששוה ביום ההוא ובפ' השיג יד (שם דף יח.) אמרינן אתא הקשת הקדש לערכין לנידון בכבודו ולמרגלית לקלים והכא חד מינייהו אלמא לכל מילי מקשינן וצריך לומר דסברא דק"ו מבטל הקישא כיון שנוכל להעמיד ההיקישא לדבר אחר. כן משמע בפרק קמא דזבחים (דף י:) דקאמר תנן התם ר"ע אומר כל הדמים שנכנסו להיכל לכפר פסולים וחכ"א חטאת בלבד ר' אליעזר אומר אף האשם שנאמר כחטאת כאשם ופריך בשלמא רבי אליעזר כדאמר טעמא אלא רבנן מאי טעמייהו אמר רבא אשם שנכנס דמו לפנים פסול לא מצית אמרת מק"ו כו' אלמא ק"ו מבטל הקישא דכחטאת כאשם כיון דאיכא לאוקמא הקישא לדבר אחר וההיא דס"פ כל הבשר (חולין דף קטו:) דגמרי בשר בחלב אסור באכילה בג"ש דקדש קדש מאנשי קודש תהיון לי וגו' ואיסור הנאה יליף מק"ו מערלה ואית דדריש בג"ש לגמרי לאיסור אכילה ולהיתר הנאה לא דמי להכא אפילו יהא הקישא וק"ו כמו ג"ש וק"ו דאפילו מאן דיליף התם ק"ו מצי סבר הכא דאין הקישא למחצה דהתם ע"י ק"ו אין סותר ג"ש כלל משום דקרא דבשר בשדה טרפה דאיירי בבשר שיצא חוץ למחיצתו איירי גם באיסורי הנאה כגון בשר קדשים שיצא חוץ ממחיצתו שהוא בשריפה ומאן דלא יליף איסור הנאה בק"ו משום ג"ש היינו משום דאכילה והנאה חדא היא אבל הכא מודה דעבדינן ק"ו למסדרין כיון דמתוקם ההיקש למילתא אחריתי וצ"ע דבהרבה מקומות בת"כ ובגמרא שרוצה לעשות ק"ו וסותר אותו ע"י היקש או ג"ש אם יש בכל מקום שלא נוכל להעמיד ההיקש או הג"ש לד"א וא"ת דאמרינן בערכין בפרק קמא (דף ד:) ראש חמור זה הקדש ראש עבד זה הקדש הוא והקדש שותפין בו ולא אמר דנידון בכבודו בערכין פריך לה ומשני כאן בקדשי מזבח כאן בקדשי בדק הבית דהכא מיירי בקדשי מזבח. ר"י: מה ערכין נידון בכבודו . פי' בקונט' דדרשינן מנפשות וא"ת מה צריך קרא דמאי שנא מנזקין דאם קיטע ידו אומדין כמה הוא יפה בידו וכמה הוא יפה בלא יד וה"נ יש לנו לשום כמה הוא שוה באבר שהנשמה תלויה בו וכמה הוא שוה בלא ממנו דהיינו ערך כולו דאינו שוה כלום אם היה נוטל אותו אבר וי"ל דאמר בפרק האומר משקלי (ערכין דף יט.) דאין שמין בערכין אומד של נזקין אלא שמין אותו כאילו היתה ידו מוכתבת לרבו ראשון ולא כמו שנטלה לגמרי דאז מתגנה העבד ושוה הרבה פחות וה"נ אין שמין באבר שהנשמה תלויה בו אי לאו דכתיב נפשות: מה ערכין שאין מחזירין מסדרין . וא"ת כיון שמסדרין ומניחין לו שיעור המפורש במשנה א"כ מה חזרה שייך דהרי מניחין לו לגמרי כדי צרכו ומה יחזיר לו עוד ואור"ת דכשנוטל ממנו בתורת פרעון אז מסדרין אבל כשנוטל בתורת משכון דחייבי ערכין ממשכנין אותן אז אין מסדרין ושייך חזרה: ואידך עד שיהא במכותו כו' . פירש בקונטרס דהיינו רבנן דמתני' ולפי' ר"ת דלקמן דרבנן דמתניתין מצי סברי דאין מסדרין צ"ל ואידך היינו הני דאיבעיא להו מהו שיסדרו בבעל חוב אי נמי ברייתא דתנא לעיל דמסדרין: במכותו מתחילתו ועד סופו . למעוטי עני והעשיר וחזר והעני דנותן ערך עשיר כרבי יהודה דבפרק השיג יד (שם דף יז:): מהו שיסדרו בבעל חוב . פסק ר"ת בספר הישר דאין מסדרין בבעל חוב דהא רשב"ג דמתני' מסיק לעיל דסבר דאין מסדרין בב"ח וקי"ל (ב"ק דף סט.) הלכה כרשב"ג במשנתנו היכא דלא פסק גמרא כמאן דפליג עליה ולא מצינו בכל אמוראים דשמעתא שום אמורא שסבר בהדיא שמסדרין ורבה בר אבוה דאמר ליה לאליהו מהו שיסדרו לבעל חוב וא"ל גמר מיכה מיכה מערכין נראה לר"ת דגרסינן מנין שמסדרין לבעל חוב כלומר מנליה למאן דאית ליה מסדרין וכן גריס בה"ג וכן נראה דאי כגי' הספרים דקבעי מהו שיסדרו לבעל חוב הוה ליה למימר מסדרין שהרי הטעם לא היה שואל אלא ודאי מנין גרס ולעולם אין מסדרין ס"ל ובפ' השיג יד (ערכין שם) דפליגי רבי יהודה ורבנן בעני והעשיר וחזר והעני דר' יהודה סבר נותן ערך עשיר ומפרש בגמרא דטעמא דרבי יהודה משום דכתיב ואם מך הוא עד שיהיה במכותו מתחילתו ועד סופו מכלל דרבנן דפליגי עליה דרשי הוא ולא בבעל חוב דדוקא בערכין מסדרין ולא בבעל חוב כדדריש לעיל ויחיד ורבים הלכה כרבים ויש לדחות דדרשינן הוא ולא אשתו כדדרשינן לעיל ועוד הביא ראיה דאמרי' בפ"ק דב"ק (דף יא: ושם ד"ה אפילו) מיניה ואפילו מן גלימא דעל כתפיה וכי תימא דהיינו שמפשיטין אותו גלימא דאלפא זוזא ויהבינן ליה גלימא אחרינא דחזיא ליה הא ליכא מידי דלא חזי ליה כרשב"ג דלעיל ועוד דפסיק רב אלפס בפרק שמנה שרצים (שבת דף קיא.) כר"ש דאמר כל ישראל בני מלכים ומיהו אמרינן התם דפסיק כר"ש ולא מטעמיה ורבנן דמתני' נמי מצי סברי דאין מסדרין ומיירי בבא ליטול בתורת משכון דרבנן סברי שמחזירין לו כל ימי חייו ורשב"ג סבר דאחר שלשים יום מוכרו אבל היכא דנטל בתורת גבייה יכול למוכרו מיד ולא יסדרו כלל וא"ת אמאי לא מייתי מרשב"ג דאין מסדרין ויש לומר דסבר גמרא דשקלינן מידי דלא חזי ליה ויהבינן ליה מידי דחזי ליה כמו שלמעלה לא היה יודע הגמרא ואע"ג ששנינו דרשב"ג מתיר בלוף לא ידע דהוי טעמא דליכא מידי דחזי ליה ומר' עקיבא ור' ישמעאל דאמרי (לעיל בבא מציעא דף קיג:) כל ישראל ראויין לאותה איצטלא אין להוכיח דסבירא להו מסדרין דמיירי דגבה בתורת משכון דת"ק סבר דמפשיטין אותה איצטלא בת מאה מנה ונותנין לו הראויה לו וממנה עושין השבת העבוט בכל יום ויום והמותר יהיה לו למלוה בתורת משכון ולא יחזיר אותו כלל ורבי עקיבא ור' ישמעאל סברי דמן הטובה עושה השבת העבוט אבל בתורת גבייה לא הדר כלל ומדמהדר ליה אליהו מיכה מיכה לא בעי למיפשט אפילו גרס מהו שיסדרו משום דאליהו דחויי הוה מדחי ליה והיה לו להשיב אין מסדרין תדע שהרי השיב לו קברי עובדי כוכבים אינם מטמאים באהל כר"ש בן יוחי אע"ג דלא קי"ל כוותיה אלא כרשב"ג דמתני' דאהלות דאסר מדורות עובדי כוכבים משום אהל וטעמיה דאליהו משום דרוב ארונות יש בהן פותח טפח ויש מקום שלא גזרו כגון. לצאת לקראת מלכים וכיוצא בו וכן מצינו כשהיה קובר את ר"ע היה דוחה שאמר ליה וכי אינך כהן אמר ליה צדיקים אין מטמאין ודחה אותו כן משום כבודו דר"ע ועיקר טעמו היה לפי שהיה מת מצוה לפי שהיו יראים לקברו שהיה מהרוגי מלכות וכן נמצא בתשובת גאון שכתב שיש בסדר אליהו רבה שנחלקו עליו יש אומרים שהיה מבני בני בניה של לאה ואמר להם איני אלא מזרעה של רחל וא"כ לא היה כהן וכאן אומר שכהן היה ומסיים התם אמרו לו תן סימן לדבריך אמר להן כך כתוב ביחוסו של בנימין ויערשיה ואליה וזכרי בני ירוחם אמרו לו לא כך אמרת לאותה אלמנה. עשי לי משם עוגה קטנה ולך ולבנך תעשה באחרונה ולא כהן אתה פי' לפי שכהן הוא היה רוצה ליטול חלה תחילה אמר להם אותו תינוק משיח בן יוסף היה ורמז רמזתי לעולם שאני בא תחילה ובאותה תשובה מביא נמי הא דגמרי' מיכה מיכה וגרס מנין שמסדרין לבעל חוב כמו שגורס ר"ת וכן בב"ר גבי ותאמר לאה בגד נחלקו רבי נהוראי אמר דאליהו מגד ור"א אמר משל בנימין ועמד לפניהם ואמר להם רבותי למה אתה נחלקים עלי אני מבני בניה של רחל:
Bava Metzia 114a - Mishnah translated into english
Indeed, the debtor’s needs are cast upon him, because it is stated in connection with this same issue of returning the collateral: “And it shall be righteousness to you” (Deuteronomy 24:13), which indicates that there is an obligation for the creditor to act toward the debtor with righteousness.
§ A dilemma was raised before the Sages: What is the halakha with regard to making arrangements for the debtor so that he will retain some of his possessions so that he may continue living as before, albeit at a slightly lower standard? The issue on which this is based is whether or not a verbal analogy is derived from the usage of the term “poor” written in the context of a debtor (Leviticus 25:35) and the term “poor” written in the context of valuations (Leviticus 27:8), as the Gemara will discuss further at the end of the amud.
The Gemara suggests: Come and hear a proof, as Ravin sent a message in his letter from Eretz Yisrael: I asked all my teachers concerning this matter, but they did not tell me anything. But there was this question concerning a similar matter that I heard them discuss: With regard to one who says: It is incumbent upon me to bring one hundred dinars for the Temple maintenance, what is the halakha as to whether they make arrangements for him? Although an arrangement is explicitly taught only with regard to the specific type of donation of valuations, is it applicable here as well?
Rabbi Ya’akov in the name of bar Padda, and Rabbi Yirmeya in the name of Ilfa, each say: It is an a fortiori inference from the halakhot of a debtor: And if for a debtor, to whom one returns his collateral, they do not make arrangements for the payment of his debt, then in the case of consecration, where they do not return his collateral, is it not logical that they should not make arrangements for the payment of his debt? And Rabbi Yoḥanan says: It is written: “When a man shall clearly utter a vow according to your valuation” (Leviticus 27:2). In this verse, all vows of consecrated property are juxtaposed to valuations, teaching that just as they make arrangements for the payment of a debt with regard to valuations, so too they make arrangements for the payment of a debt with regard to any vow of consecration.
The Gemara asks: And what do the other Sages, i.e., Rabbi Ya’akov and Rabbi Yirmeya, derive from this juxtaposition between vows and valuations? The Gemara replies: They maintain that this juxtaposition comes to teach the halakha that a vow of consecration is judged by its significance. If one stated a vow of valuation concerning a vital part of his body, e.g., that he will donate the value of his heart, he is obligated to pay not only the value of that organ, but the valuation of his entire self. Consequently, the phrase “a vow according to your valuation” indicates that just as valuations are judged by their significance, so too consecrated property is judged by its significance.
The Gemara asks: But they should make arrangements for a debtor based on an a fortiori inference from the halakhot of valuations, as follows: And if in the case of valuations the halakha is that they do not return his collateral and yet they do make arrangements for the payment of his debt, then with regard to a debtor, where the halakha is that one does return his collateral, is it not logical that they should make arrangements for the payment of his debt? The Gemara responds: The verse states: “But if he is too poor for your valuation…and the priest shall value him, according to the means of the one that vowed shall the priest value him” (Leviticus 27:8). The Torah emphasizes that this halakha is applicable only to “he” who makes a valuation, but not to a debtor.
The Gemara asks: And according to the other opinion, which maintains that they do make arrangements for a debtor, how is the word “he” interpreted? The Gemara answers: This word teaches that the halakha does not apply unless he remains in his state of poverty from the beginning to the end. If he was rich at the outset, or grew wealthy at some later stage, arrangements are not made for him.
The Gemara asks an additional question: And once it is established that arrangements are not made for a debtor, they should return the collateral in the case of consecration based on an a fortiori inference from the halakhot of a debtor: And if in the case of a debtor, where they do not make arrangements for him, the creditor nevertheless returns his collateral, with regard to consecration, where they do make arrangements for the payment of his debt, is it not logical that they should return his collateral to him? The Gemara answers: The verse states with regard to a regular loan: “You shall restore to him the collateral…and he will sleep in his garment and he will bless you” (Deuteronomy 24:13), excluding consecration, where there is no need for a blessing, and therefore it is not included in the halakha of returning the collateral.
The Gemara is puzzled by this claim: And is consecrated property not in need of a blessing? But isn’t it written: “And you shall eat and be satisfied, and bless the Lord your God” (Deuteronomy 8:10), indicating that consecrated property also requires a blessing? Rather, the reason is that the verse states with regard to the restoration of collateral: “And it shall be righteousness [tzedaka] for you” (Deuteronomy 24:13), which is referring to caring for one who requires charity [tzedaka], excluding consecrated property, which does not require charity.
§ The Gemara relates: Rabba bar Avuh found Elijah standing in a graveyard of gentiles. Rabba bar Avuh said to him: What is the halakha with regard to making arrangements for the debtor? Elijah said to him: A verbal analogy is derived from the usage of the term “poor” written in the context of a debtor and the term “poor” written in the context of valuations. With regard to valuations, it is written: “But if he is too poor [makh] for your valuation” (Leviticus 27:8), and with regard to a creditor, it is written: “But if your brother be poor [yamukh]” (Leviticus 25:35).
Traduction : The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Even-Israel Steinsaltz.