Bava Batra 120b : Youtube
Daf TubeYoutube
2 video classes :
Bava Batra Page 120b

Bava Batra 120b - Guemara
(במדבר ל, ב) זה הדבר דראשי המטות הכי נמי דלא יהא נוהג אלא בדור זה א"ל ההוא יליף זה זה מהתם האי נמי ליליף זה זה מהתם האי מאי בשלמא התם איצטרי' לגזרה שוה הכא למאי איצטריך לשתוק קרא מיניה ואנא ידענא דלדורות הוא מאי ג"ש דתניא נאמר כאן זה הדבר ונאמר להלן (ויקרא יז, ב) זה הדבר מה להלן אהרן ובניו וכל ישראל אף כאן אהרן ובניו וכל ישראל ומה כאן ראשי המטות אף להלן ראשי המטות אמר מר מה להלן אהרן ובניו וכל ישראל אף כאן אהרן ובניו וכל ישראל למאי הלכתא אמר רב אחא בר יעקב לומר שהפרת נדרים בשלשה הדיוטות והא ראשי המטות כתיב ביה כדאמר רב חסדא אמר רבי יוחנן ביחיד מומחה ה"נ ביחיד מומחה ומה כאן ראשי המטות אף להלן ראשי המטות למאי הלכתא אמר רב ששת לומר שיש שאלה בהקדש ולב"ש דאמרי אין שאלה בהקדש דתנן ב"ש אומרים הקדש טעות הקדש וב"ה אומרים אינו הקדש האי זה וזה מאי עבדי ליה זה הדבר דשחוטי חוץ מיבעי ליה על השוחט הוא חייב ואינו חייב על המולק זה הדבר דראשי המטות מיבעי ליה לחכם מתיר ואין בעל מתיר בעל מפר ואין חכם מפר ולבית שמאי דלית להו גזרה שוה הפרת נדרים בשלשה הדיוטות מנא להו נפקא להו מדתניא (ויקרא טז, א) וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל ר' יוסי הגלילי אומר
Comments from Rashbam - Bava Batra 120b
זה הדבר דראשי המטות . דכתיב וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה' איש כי ידור נדר וגו' ה"נ לא יהא נוהג דין הפרת נדרים אלא בדור הזה בתמיה: יליף זה . דהפרת נדרים מזה דשחוטי חוץ דכתיב ביה דורות ה"נ דורות: ופרכינן ה"נ . לענין הסבת נחלה נילף זה דידיה מזה דשחוטי חוץ לדורות: בשלמא התם . בשחוטי חוץ ובנדרים להכי כתב זה דהא איצטריך להך גזירה שוה דבעינן למימר בסמוך והלכך דרשינן ליה נמי להא גזירה שוה דאמרן דקיימא לן אין גזירה שוה למחצה: אבל הכא . בהסיבת נחלה לא איצטריך האי זה לשום גזירה שוה אחריתי דנדרשיה נמי למילף זה מזה דשחוטי חוץ לדורות ולהא גזירה שוה לחוד ליכא למימר דלהכי איצטריך למילף משחוטי חוץ לדורות דהא לא צריך קרא לישתוק קרא מיניה דלא נכתביה כלל ואנא ידענא דודאי הסבת נחלה נוהגת לדורות מידי דהוה אשאר מצות דעלמא דלא גרע האי לאו משאר לאוין שבתורה שהיו נוהגין לעולם אלא מדכתביה ש"מ למעוטי אתא דאינה נוהגת אלא בדור הזה: מאי גזירה שוה . דילפי' זה דנדרים וזה דשחוטי חוץ מהדדי: מה להלן . בשחוטי חוץ כתיב בהו דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל אף בנדרים אהרן ובניו כאילו כתיב בהם וכל ישראל כדמפרש לקמן למאי הלכתא: מה כאן ראשי המטות אף להלן . בשחוטי חוץ ראשי המטות ובסמוך מפרש לה: למאי הלכתא . בעינן גבי נדרים אהרן ובניו וכל ישראל: לומר שהפרת נדרים בשלשה הדיוטות . דכתיב לא יחל דברו הוא אינו מיחל אבל אחרים מתירין לו כגון שלשה דהוו בית דין כדאמרינן בסנהדרין (דף ג.) ואפי' לשמואל דאמר התם שנים שדנו דיניהן דין אלא שנקראו ב"ד חצוף הני מילי דיני ממונות אבל למישרי איסור נדר לא סגי בפחות מג' ולהכי אהני גזירה שוה כאילו נכתב בנדרים אהרן ובניו וכל ישראל לומר לך ששקולין כל ישראל להתיר נדרים ואפי' הדיוטות כאהרן ובניו: הא ראשי המטות כתיב . דמשמע מומחין: כדאמר רב חסדא . לקמן בשמעתין: ה"נ ביחיד מומחה . בקי בגמרא כלומר רב מובהק והאי דכתב ראשי לשון רבים מומחין דעלמא קאמר: למאי הלכתא . צריך ראשי המטות גבי שחוטי חוץ: שיש שאלה בהקדש . כמו שיש שאלה בנדרים דבנדרים כתיב לא יחל דברו והוא הדין לכל הקדשות שאם שחט קדשים בחוץ ונתחייב כרת ואח"כ הלך אצל חכם להתיר לו הקדשו ומצא לו פתח של חרטה ועקר את ההקדש מעיקרו ועבדיה כהקדש טעות איגלאי מילתא למפרע דלא הוה הקדש מעולם ופטור מכרת והוא הדין לכל דבר הקדוש במוצא שפתיו כגון תרומות ומעשרות דאי בעי מיתשיל עלייהו וחוזרי' לטיבלן כדאמרי' בנדרים בשילהי פרק הנודר מן הירק (דף נט.): ולב"ש דאמרי אין שאלה בשום הקדש . בעולם דאפי' כשימצא לו החכם פתח של חרטה אינו יכול להתירו דאע"ג דעוקר את הנדר מעיקרו ועושהו נדר של טעות אפי' הכי גבי הקדש לא אמרי ב"ש הכי דאפי' כשנעשה ההקדש בטעות הידוע למקדיש חשבי ליה הקדש גמור כ"ש היכא דהוקדש בלא טעות שלא יועיל פתח החרטה שימצא לו החכם להתירו: דתנן ב"ש אומרים כו' . תחלת הפרק הוא במסכת נזיר: הקדש טעות . כדמפרש התם כיצד אמר שור שחור שיצא מביתי ראשון הרי הוא הקדש ויצא לבן ב"ש אומרים הקדש ובית הלל אומרים אינו הקדש ואמרינן בגמרא מאי טעמייהו דב"ש דילפי תחלת הקדש מסוף הקדש מה תמורה אפי' בטעות אף הקדש אפי' בטעות ובית הלל סברי ה"מ תמורה אבל אחותי הקדש בטעות לא מחתינן: הקדש טעות הקדש . וכיון דסבירא להו דהוי הקדש אפי' בטעות כ"ש דסבירא להו דכל הקדש שהוקדש בלא טעות כגון שור זה הקדש דלא יוכל החכם לעשותו חולין על ידי שום חרטה דחכם נמי הקדש טעות משוי ליה והקדש שטעותו ידוע למקדיש לבית הלל אפי' שאלה אין צריך שהרי הוא עצמו יודע שלא נתכוין להקדיש את זה וכיון דחשבי ליה בית שמאי הקדש גמור אלמא שאילת חכם אין מועיל וב"ה אומרים כו' ואפילו שאלה אינו צריך: האי זה מאי עבדי ליה . זה דשחוטי חוץ וזה דראשי המטות מאי דרשי בהו דכיון דלית להו שאלה בהקדש לית להו גזירה שוה דזה זה כלל ואפי' למילף נדרים משחוטי חוץ לאהרן ולבניו ולכל בני ישראל דאין גזירה שוה למחצה ולקמן בעי להו הדיוטות מנא להו: על השחיטה . בחוץ חייב כרת אפילו השוחט עוף קדשים בחוץ כדנפקא לן בתורת כהנים ובזבחים (דף קז.) מאו אשר ישחט ואינו חייב על המליקה של עוף בחוץ משמע דזה כעניין שמפורש בפרשה חייב כדכתיב כי ישחט ולא כי ימלוק: ה"ג בתורת כהנים ובנדרים בפרק נערה המאורסה על השחיטה חייב ואינו חייב על המליקה ולב"ה דדרשי ליה לג"ש נפקא להו מהיכא דנפקא לן בת"כ ת"ל אשר ישחט על השחיטה חייב ואין חייב על המליקה: חכם מתיר . בלשון מותר לך מותר לך כדכתיב לא יחל דברו הוא דלא יחל אבל אחרים מוחלין לו ולשון היתר משמע להו לרבנן האי לא יחל וטעם יש לדבר לפי שהחכם אינו מתיר ביום שמעו כמו בעל בלא טענה אלא ע"י שמוצא לו חרטה ועקר את הנדר מעיקרו הלכך לא שייך ביה לשון הפרה אלא לשון התרה שהתיר לו איסור ע"י הוראה וטענה גמורה אבל בעל מיפר לאשתו ביום שמעו בלא חרטה מגזירת הכתוב כמו והפר את בריתי (דברים לא) כל דבר קיום הנעקר ומתבטל בלא טעם קרוי הפרה: ואין חכם מפר . שאם אמר מופר לך לא אמר כלום דהכי משמע זה הדבר זה הדבור כמו שכתוב בפרשה מעכב לזה לשון התרה ולזה לשון הפרה והכי אמרי' בהדיא בפרק נערה המאורסה (נדרים דף עז:) א"ר יוחנן חכם שאמר בלשון בעל ובעל שאמר בלשון חכם לא אמר כלום דתניא זה הדבר חכם מתיר ואין בעל מתיר שיכול כו' ותניא אידך זה הדבר בעל מיפר ואין חכם מיפר שיכול כו' ולב"ה נפקא להו מסברא כדפרישית לעיל דבחכם שייך לומר לשון היתר ובבעל לשון הפרה: הפרת נדרים בג' . היינו התרת חכם דבעינן ב"ד ג' הדיוטות או יחיד מומחה דה"ל כב"ד אבל הפרה ממש סגי בבעל לחודיה ואפי' הדיוט והיינו דאמרינן בשילהי מסכת שבת (דף קנז.) דשאלה צריכה ב"ד הפרה אינה צריכה ב"ד והפרה לדורות נפקא להו לב"ש מידי דהוה אשאר מצות דהאי זה כיון דאיכא למידרשיה למעוטי הפרת חכם והתרת בעל לא ממעטינן נמי דורות:
Comments from Tosafot - Bava Batra 120b
שהפרת נדרים בשלשה הדיוטות. פי' ריב"ם דמדכתיב ראשי שנים משמע ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד ואין נראה דאדרבה מראשי המטות דרשינן יחיד מומחה וראשי היינו ראשי דעלמא כדפ"ה והיכי נדרוש מיניה דבעינן שלשה אלא נראה לר"י דבלא קרא ידעינן דהא מדבעינן יחיד מומחה אם כן בהדיוטות לא סגי בחד ובעינן שנים ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד: דתנן ב"ש אומרים הקדש טעות הקדש. תימה אדרבה מכאן יש להוכיח שיש שאלה בהקדש דהא מוקמינן התם מילתייהו דבית שמאי דכי אמר שור שחור שיצא מביתי יהא קדוש ויצא לבן כגון דאמר אילו הייתי יודע שיצא לבן לא הייתי אומר שחור אלא לבן ואומרים ב"ש הקדש משום דדעתו ומחשבתו מבטלת אמירתו וה"נ כי נשאל על הקדש כי אמר אדעתא דהכי לא קדשי נתיר לו כיון דאזלי ב"ש בתר מחשבה ותירץ ר"ת כיון דאמרי ב"ש מחשבתו מבטלת אמירתו למיהוי הקדש כ"ש שתבטל אמירתו את מחשבתו שאומר אדעתא דהכי לא נדר: מיבעי להו חכם מתיר ואין בעל מתיר. פ"ה דלבית הלל נפקא להו מסברא תימה וכי ר' יוחנן סבר כב"ש דבפ' נערה בנדרים (דף עז:) משמע דנפקא ליה מזה הדבר דאמרינן התם א"ר יוחנן חכם שאמר בלשון בעל ובעל שאמר בלשון חכם לא אמר ולא כלום דתניא זה הדבר חכם מתיר ואין הבעל מתיר וי"ל דלר' יוחנן לא נפקא מקרא אלא מסברא ולא מייתי ראיה מדתניא אלא דלא אמר ולא כלום ולא משום דנפקא ליה מזה הדבר א"נ מזה הדבר דריש ואע"ג דאיצטריך להכי דרשי גזירה שוה כיון דליכא למיפרך מידי:
Bava Batra 120b - Mishnah translated into english
Rabba Zuti asked Rav Ashi about another instance of the same phrase. In the case of “this is the matter” written with regard to the heads of the tribes, in the introductory verse to the halakhot of vows: “And Moses spoke to the heads of the tribes of the children of Israel, saying: This is the matter that the Lord has commanded” (Numbers 30:2), is it also the case that the halakhot of vows will not be practiced except in this generation? Rav Ashi said to him: The halakha in that case, that of vows, is derived through a verbal analogy between the word “this” stated here, in the verse discussing vows, and the word “this” stated there, in the verse discussing offerings slaughtered outside the Tabernacle or Temple, which is applicable in all generations.
The Gemara asks: This halakha, concerning the daughter inheriting her father’s portion, let it be derived through a verbal analogy between the word “this” stated here, with regard to inheritance, and the word “this” stated there, in the verse discussing offerings, as well. The Gemara rejects that comparison: What is this suggestion? Granted, there, i.e., with regard to offerings slaughtered outside the Tabernacle or Temple and with regard to vows, the phrase “this is the matter” was necessary for deriving other halakhot through a verbal analogy, as will be explained later. Therefore, the term may also be employed to teach that the halakha applies in all generations. But here, with regard to a daughter’s inheritance, for what other halakha was this phrase necessary? If the halakha truly applies for posterity, let the verse be silent and refrain from addressing when this halakha applies by not stating “this is the matter,” and I would know that it is for all generations, as is the case with all other mitzvot.
The Gemara explains: What is the verbal analogy for which the phrase was necessary? As it is taught in a baraita: It is stated here, with regard to vows: “This is the matter,” and it is stated there, with regard to offerings slaughtered outside the Tabernacle or Temple: “This is the matter.” Just as there the mitzva applies to Aaron and his sons and all Israel, so too here, with regard to vows, the mitzva applies to Aaron and his sons and all Israel. And just as here the mitzva applies to the heads of the tribes, as explicitly stated in the verse cited above, so too there, with regard to offerings slaughtered outside the Tabernacle or Temple, there is particular relevance to the heads of the tribes.
The Gemara analyzes the cited baraita. The Master says: Just as there, with regard to offerings, the mitzva applies to Aaron and his sons and all Israel, so too here, with regard to vows, the mitzva applies to Aaron and his sons and all Israel. The Gemara asks: With regard to what halakha is this verbal analogy stated? Rav Aḥa bar Ya’akov says: This is written to say that the dissolution of vows can be performed by three laymen with no particular expertise in the halakhot of vows, just as the prohibition of offerings slaughtered outside the Tabernacle or Temple applies to all of the Jewish people, including laymen.
The Gemara objects: But the phrase “the heads of the tribes” is written explicitly in the portion of the vows, indicating that the matter is not entrusted to laymen. The Gemara answers: It is as Rav Ḥisda says that Rabbi Yoḥanan says in a different context: The mention of the heads of tribes teaches that vows may be dissolved by a single expert halakhic authority; so too here, this phrase teaches that vows can be nullified by a single expert halakhic authority.
The Gemara analyzes the next clause of the cited baraita: And just as here the mitzva applies to the heads of the tribes, so too there, with regard to offerings slaughtered outside the Tabernacle or Temple, there is particular relevance to the heads of the tribes. The Gemara asks: With regard to what halakha are the heads of the tribes linked to the prohibition of slaughtering offerings outside the Tabernacle or Temple? Rav Sheshet says: This is written to say that there is a concept of requesting dissolution of consecration of consecrated property, just as one can request dissolution of a vow.
The Gemara asks: And according to Beit Shammai, who say that there is no possibility of requesting that a halakhic authority dissolve a vow of consecrated property, this cannot explain the connection of the heads of the tribes to offerings slaughtered outside the Tabernacle or Temple. As we learned in a mishna (Nazir 30b): Beit Shammai say: Consecration that one performed in error is nevertheless effective as consecration, because one’s mindset does not supersede his verbal declaration; and Beit Hillel say: This is not consecration. Accordingly, in the opinion of Beit Shammai, what do they do with this seemingly analogous usage of “this” and “this,” in the portions of offerings slaughtered outside the Tabernacle or Temple and vows, respectively?
The Gemara answers: Beit Shammai require “this is the matter” written of offerings slaughtered outside the Tabernacle or Temple to teach that for the act of slaughtering, he is liable to receive excision from the World-to-Come [karet]; but he is not liable to receive karet for the act of pinching the neck of a consecrated bird outside the Tabernacle or Temple, which is excluded from the category of slaughtering in this mitzva. And Beit Shammai require “this is the matter” written of the heads of the tribes in the portion about vows to teach that only a halakhic authority can dissolve vows, but a husband cannot dissolve them. The halakhic authority can dissolve the vow for a petitioner, but a woman’s husband or father cannot dissolve her vow. And, conversely, a husband can nullify his wife’s or his daughter’s vows on the day that he hears the vow, regardless of her mindset, but a halakhic authority cannot nullify vows in this manner.
The Gemara asks: But according to Beit Shammai, who do not have this verbal analogy, meaning that they do not recognize as authoritative the verbal analogy that links vows to offerings slaughtered outside the Tabernacle or Temple, from where do they derive that dissolution of vows can be performed by three laymen? The Gemara answers: Beit Shammai derive it from that which is taught in a baraita: The verse states at the end of a passage relating to the halakhot of the Festivals: “And Moses declared to the children of Israel the appointed seasons of the Lord” (Leviticus 23:44). In explaining the verse, Rabbi Yosei HaGelili says:
Traduction : The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Even-Israel Steinsaltz.
Talmud Bavli