Talmud BavliNazir 36b : Youtube
Daf TubeYoutube
2 video classes :
Nazir Page 36b
Nazir 36b - Guemara
לאו משום דהיתר מצטרף לאיסור אמר ליה לא מאי כזית דאיכא כזית בכדי אכילת פרס ואכילת פרס דאורייתא היא א"ל אין אי הכי אמאי פליגי רבנן עליה דרבי אלעזר בכותח הבבלי א"ל הנח לכותח הבבלי דליכא כזית בכדי אכילת פרס אי דקא שריף ליה מישרף בטלה דעתו אצל כל אדם אי מישטר קא שטר לא משכחת כזית בכדי אכילת פרס איתיביה שתי מדוכות אחת של תרומה ואחת של חולין ולפניו שתי קדירות אחת של תרומה ואחת של חולין ונפלו אלו לתוך אלו שתיהן מותרות שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה ואי סלקא דעתך כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר אלא מאי היתר מצטרף לאיסור אמאי אמרי' שאני אומר אלא הנח לתרומת תבלין דרבנן היא איתיביה שתי קופות אחת של תרומה ואחת של חולין ולפניהן שתי סאין אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו שניהן מותרין שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו תרומה לתוך תרומה נפלה ואי ס"ד כזית בכדי אכילת פרס אסור אמאי אמרינן שאני אומר
Comments from Rashi on Masechet Nazir Page 36b
א"ל . הכא היינו טעמא הואיל וזר לוקה עליו בכזית דאיכא תרומה כזית בכדי אכילת פרס חשיב לה כאילו הויא תרומה וכיון שנגע בו פסל מקום מגעו: כזית בכדי אכילת פרס מי הוי לה דאורייתא . דמיחייב עלה מלקות: א"ל אין אי הכי אמאי פליגי רבנן עליה דר אלעזר בכותח הבבלי . דאית ביה קומניתא דנהמא בפרק ואלו עוברין (פסחים דף מג.) דקאמר ועל עירובו בולא כלום הא לא אפשר דלא הוי בכדי אכילת פרס שיעור כזית: א"ל הנח לכותח הבבלי דלית ביה כזית בכדי אכילת פרס אי דקא שריף מישרף . שגומע ואוכל עד שגומע ממנו בכדי אכילת פרס: בטלה דעתו אצל כל אדם . שאין דרך אכילה בכך שאין אדם רגיל לאוכלו בעיניה לפי שהוא חריף דיותר ולא חייבתו תורה אלא דרך אכילה: ואי משטר קא שטר . שטובל בה פיתו לשם לפתן ואוכל אבל בשום ושמן של תרומה להכי לוקה בכזית דאיכא כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא: מדוכות . שנידוכין לתוכן תבלין: ואי ס"ד כזית בכדי אכילת פרס הוי חשיב מדאורייתא . אמאי מקילין בהו כולי האי דאמרת שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה ולא לתוך חולין והאיכא למיחש שמא נפלה בשל חולין ואיכא כזית בכדי אכילת פרס: ואלא מאי אמרת היתר מצטרף לאיסור התם נמי אמאי אמרת שאני אומר . והאיכא למיחש דילמא איכא [בקדירה] השני תרומה בכזית פחות משהו והיתר משלימו לכזית: אלא הנח לתרומת תבלין דרבנן . ולא דייקינן בהו בכזית בכדי אכילת פרס דמדרבנן הן ולא מחמרינן ביה כולי האי:
Comments from Tosafot - Nazir 36b
משום דהיתר מצטרף לאיסור . דאין נמצא שיהא לוקה עליו בכזית ואם תאמר ולימא הואיל וזר לוקה עליו בכזית אם היה מלקט וצובר משם כזית ואר"י דאין דרך אכילתו בכך ומשום הך טעמא לית לן למימר שלא יתבטל אגב המקפה: מאי טעמא לאו משום דהיתר מצטרף לאיסור . אלמא אפי' בשאר איסורין נמי אית להו היתר מצטרף לאיסור [ואת אמרת] דווקא בנזיר: אמר ליה לא . מאי לוקה עליו דקאמר כגון דאית כזית בכדי אכילת פרס ומשום דאכילה מן האיסור בעצמו לוקה וא"ת הא ניחא לגירסת רש"י דגרס וליבטיל דהשתא משני כיון דחזינא דלוקה על האיסור אלמא לא בטיל לענין איסורא וה"ה דלא ליבטל גבי טומאה אבל לגי' ר"ת דפריך והא לא הויא כביצה מן התרומה ואיך יפסלנה מאי משני השתא הואיל וזר לוקה על האיסור לחודיה בכדי אכילת פרס מ"מ היכי פוסל לתרומה וההיתר [היאך] מצטרף לאיסור לענין מגע והא לענין מלקות אין היתר מצטרף לאיסור וי"ל דלפר"ת ניחא דה"ק כיון דלענין מלקות מהני ההיתר מצטרף לאיסור ללקות עליו שהרי אם היה מלקט (עליו) האיסור מתוך המקפה ואוכלו לא היה לוקה עליו שאין דרך אכילה בכך כדפירשנו אלמא מהני ההיתר שאוכלו עם המקפה לצרפו לאיסור מלקות ה"נ יועיל ההיתר להצטרף לאיסור לאפסולי אע"פ שאין במקום מגעו כביצה גמגום: לא דאיכא כזית בכדי אכילת פרס . שאם אוכל ממנו שיעור פרס שהן ארבע ביצים יש לו כזית תרומה ולהכי חייב ולא בטיל: וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא היא . אמר הר"ם דאע"ג דמתניתין היא בכריתות (דף יב:) כל אוכלים מצטרפים בכדי אכילת פרס הני מילי לפסול חלב שהוא בעיניה אבל שבתערובות הואיל ואין היתר מצטרף לאיסור יתבטל דגם אם היה מלקט האיסור מתוך ההיתר ואוכלו בעיניה בכדי אכילת פרס מיחייב על האיסור לחודיה ואע"פ שאין ההיתר מצטרף עמו וע"כ מתמה וכי כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אפי' בכה"ג ומ"מ קשה לרשב"ם מאי פריך אפילו לא היה כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא תיפוק ליה משום טעם כעיקר דהא איהו מייתי בסמוך משרת ליתן טעם כעיקר אלמא אוסר בנותן טעם ואינו מתבטל וכ"ש הכא שהעיקר עצמו לא מתבטל ותירץ דהשתא ס"ל לאביי דטעם כעיקר אינו חייב אלא א"כ אוכל כזית מן הטעם בבת אחת [כגון] שהבליע כזית יין בשני זיתים פת ואוכלו בבת אחת וסברא הוא שלא יהיה טעם חמור מן העיקר והעיקר עצמו ס"ל השתא שאינו חייב אלא אם אוכלו בבת אחת: אי הכי אמאי פליגי רבנן עליה דרבי אלעזר בכותח הבבלי . דס"ד אמינא דיש בו כזית בכדי אכילת פרס בכותח הבבלי ולדידיה ודאי ניחא דההיא מקפה משמע ליה מטעם דהיתר מצטרף לאיסור והיינו לר"א דדריש כל אבל לרבנן דלא דרשי כל פשיטא ליה (דלא) פליגי עליה אבל אמר דלוקה דקאמר לר' יוחנן משום סברא ובהא לא אשכחן דפליגי תנאי וא"ת ולימא דכי פליגי רבנן עליה דרבי אלעזר בכותח הבבלי היינו כשאינו אוכל מן הכותח רק כזית מצומצם שלא אכל כזית מן האיסור ור' אלעזר מחייב דדריש כל היתר מצטרף לאיסור אבל אם אכל כל כך שהיה שם כזית בכדי אכילת פרס מודו רבנן שפיר דמיחייב וי"ל דמדקאמר התם בפ' אלו עוברין (פסחים מג.) על חמץ דגן גמור ענוש כרת על עירובו בולא כלום משמע אפי' אכל מן הכותח הרבה אמרינן דלא מיחייב: הנח לכותח הבבלי דליכא כזית בכדי אכילת פרס דאי מישרף שריף ליה . לשון גימוע כמו שורפה חיה (ע"ז דף כט:) בטלה דעתו אצל כל אדם בפסחים (דף מד.) פרש"י ואי מתרמי הכי מפטר שאין זה דרך אכילה [ונראה] מ"מ דאי מתרמי הכי דמודו דחייב ובהכי לא איירי: ואי מישטר שטר ליה . מטבל בו [כדרכו] ליכא כזית בכדי אכילת פרס וכה"ג נמי גבי שכר המדי דמפליג נמי התם אע"ג דדרך לשתותו ביחד אין דרך לשתות הימנו כל כך כוסות רצופין בכדי אכילת פרס דאי שתי להו רצופין בטלה דעתו אצל כל אדם: שתי מדוכות . ויש בהן תבלין ואי ס"ד כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי אמר שאני אומר כיון דאי תרומה נפלה לתוך של חולין מיחייב מיתה זה האוכלה לא היה לנו לתלות להקל שאין סברא להש"ס לומר שאין בו כזית בכדי אכילת פרס: אית ספרים דגרסי אלא מאי היתר מצטרף לאיסור אמאי אמר שאני אומר . [וא"ת] לישני אביי אף כי אמר בההיא דמקפה היתר מצטרף לאיסור היינו כר' אלעזר דדריש כל והך כרבנן דלא דרשי כל וי"ל דלא ניחא ליה לאפלוגי תרי בתרי בהדי הדדי דאי הך כר' אלעזר הך נמי כולה ובכרק אלו עוברין ליתא בספרים אלא הנח לתרומת תבלין דרבנן דדגן תירוש ויצהר כתיב ולהכי תלינן לקולא: שתי קופות . ובהן תבואה ואי ס"ד כו' ה"ג בשלמא לדידי דאמרינן היתר מצטרף לאיסור [לא אמרינן] אלא כשהאיסור רבה [עליו] וקשה והלא כותח הבבלי נפיש היתירא ותו גבי מדוכות דדייק ואלא מאי היתר מצטרף לאיסור אמאי אמר שאני אומר לישני ליה משום דנפישי חולין ואומר רבי דודאי במקום שיש נותן טעם כגון בכותח הבבלי ובמדוכות שהאיסור נותן טעם אז יהיה ההיתר מצטרף לאיסור [משא"כ הכא בב' קופות] דכיון שהיתר רבה מיד נתבטל [האיסור] והדין הוא לתלות להקל וא"ת אם כן מה אנו צריכין שאני אומר תיפוק ליה דאף כי נפלה תרומה לתוך חולין בטלה מיד ברוב ויש לומר דהשתא ס"ד דתרומה בזמן הזה דאורייתא ובדאורייתא לא תלינן לקולא אי לא תרי טעמי חדא דרבה ועוד דשאני אומר וה"נ [פריך] אר' יוחנן בפ' הערל (יבמות פב.):
Nazir 36b - Mishnah translated into english
Is it not due to the fact that the permitted substance combines with the forbidden substance? This would mean that this principle applies in other areas of Torah law besides naziriteship. Rav Dimi said to him: No; what is the meaning of an olive-bulk in this mishna? It means that there is enough teruma in the mixture so that when one eats from the mixture he will consume an olive-bulk of teruma in the time it takes to eat a half-loaf of bread. In that case one is liable to receive a punishment for eating this olive-bulk, as though he ate the teruma alone.
Abaye asked him: But is eating an olive-bulk in the time it takes to eat a half-loaf of bread prohibited by Torah law, and is one flogged for it? Rav Dimi said to him: Yes. Abaye asked in response: If so, why do the Rabbis disagree with Rabbi Eliezer with regard to eating Babylonian kutaḥ, a dip that contains bread, on Passover? The Rabbis maintain that one is not punished by Torah law for eating a mixture that contains leaven. Although the Rabbis do not derive from the term “nothing [kol],” that leaven in a mixture is forbidden, they should nevertheless hold one liable for eating an olive-bulk of a forbidden substance in the time it takes to eat a half-loaf of bread.
Rav Dimi said to Abaye: Leave aside the case of Babylonian kutaḥ, as there is no possibility that one will consume an olive-bulk of the leaven in the time it takes to eat a half-loaf of bread. If he eats kutaḥ in its pure, unadulterated form, by swallowing [shareif] it as food, not as a dip, his intention is rendered irrelevant by the opinions of all other people. It is unusual for a person to eat a pungent dip by itself, and especially so quickly. One receives no punishment for conduct that anomalous. And if he dips [shatar] other food into the kutaḥ and eats it, he will not be found to have consumed an olive-bulk in the time it takes to eat a half-loaf of bread. Due to the pungency of the dip, one typically adds only a small portion of it to his food.
Abaye raised an objection to Rav Dimi from a baraita: With regard to two spice mortars, one used for teruma spices and one used for non-sacred spices, before which were two pots, one of teruma produce and the other one of non-sacred produce, and the contents of these mortars fell into these pots, but it is unknown which produce fell into which pot, the contents of both pots are permitted; the pot containing the teruma produce is permitted for a priest and the pot containing non-sacred produce is permitted for all. This is because I say, with no definitive proof to the contrary, that the non-sacred spices fell into the non-sacred produce and the teruma spices fell into the teruma.
Abaye explains his objection: And if it would enter your mind to say that eating an olive-bulk of a forbidden substance in the time it takes to eat a half-loaf of bread is prohibited by Torah law, why do we say this principle: Because I say that the non-sacred spices fell into the non-sacred produce? If the teruma spices fell into the pot containing non-sacred produce, one who eats from the mixture will consume an olive-bulk of teruma within the time it takes to eat a half-loaf of bread, and he will thereby violate a Torah prohibition. One is not lenient in a case of this kind.
Rav Dimi said to him: Rather, what will you say? That the permitted substance combines with the forbidden substance? But if so, one can still ask why we say this principle: Because I say that the non-sacred spices fell into the non-sacred produce. After all, it is possible that the second mortar contained slightly less than an olive-bulk of teruma, and the permitted substance combined with it to form the amount of an olive-bulk. Rather, leave aside the case of teruma separated from spices, which is teruma by rabbinic law. By Torah law one is required to separate teruma only from grain, wine, and oil. The Sages are lenient with regard to teruma by rabbinic law.
Abaye raised an objection to Rav Dimi from a similar baraita: There were two baskets, one filled with teruma and one filled with non-sacred produce, and before them were two containers each containing a se’a of produce, one of non-sacred produce and the one of teruma, and these, the contents of each of the baskets, fell into those, each of the containers before them. Although it is prohibited for non-priests to eat a mixture of teruma and non-sacred produce, and it is possible that the teruma fell into the non-sacred produce, the contents of both of the vessels are nevertheless permitted; the container of teruma produce is permitted for a priest and the container of non-sacred produce is permitted for all. This is because I say that the non-sacred produce fell into the non-sacred produce and the teruma fell into the teruma.
Abaye explains: And if it would enter your mind to say that eating an olive-bulk of forbidden food in the time it takes to eat a half-loaf of bread is prohibited by Torah law, why do we say the principle: Because I say the non-sacred produce fell into the non-sacred produce? Why are the Sages not concerned that one might eat an olive-bulk of teruma in the time it takes to eat a half-loaf of bread, which is prohibited by Torah law?
Traduction : The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Even-Israel Steinsaltz.