Talmud BavliPesahim 97b : Youtube
Daf TubeYoutube
3 video classes :
Pesahim Page 97b
Pesahim 97b - Guemara
כדרבי אושעיא דא"ר אושעיא הפריש שתי חטאות לאחריות מתכפר באחת מהן ושניה תרעה והא אילו בפסח כי האי גוונא קרב שלמים אלא שמואל כר' שמעון סבירא ליה דאמר חמש חטאות מתות והא רועה לרבי שמעון לית ליה כלל שמואל נמי חדא קאמר כל שבחטאת מתה בפסח קרב שלמים ומאי קמ"ל לאפוקי מדר' יוחנן דאמר אין הפסח קרב שלמים אלא שנמצא אחר שחיטה אבל קודם שחיטה לא אלמא שחיטה קבע קמ"ל חצות קבע לישנא אחרינא ואילו בפסח היכא דאבד ונמצא אחר חצות קודם שחיטה יקרב שלמים שמואל כרבה ס"ל דאמר שחיטה קבע והא מדקאמר רבי יוחנן עלה אין הפסח קרב שלמים אלא שנמצא אחר שחיטה אבל קודם שחיטה לא אלמא שחיטה קבע מכלל דשמואל סבר חצות קבע אלא שמואל כרבי סבירא ליה דאמר אבודה למיתה אזלא והא כל אבודין לר' מתין ואילו בפסח היכא דאבד קודם חצות ונמצא קודם חצות רועה קסבר קודם חצות לאו אבוד הוא וקסבר חצות קבע:
מתני׳ המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה לשלמים
Comments from Rashi on Masechet Pesahim Page 97b
לאחריות . שאם תאבד האחת יביא חבירתה והכא איכא לאקשויי הא לאו אבודה היא אלא דקא מותיב ליה קושיא אחריתי: ה"ג והא אלו בפסח כי האי גוונא קרב שלמים . דהיינו מותר הפסח גמור שהרי לכך הופרש ואין כאן דחוי: אלא . לא תיבעי רועה בחטאת היכא משכחת לה דשמואל כר"ש ס"ל דאמר במסכת תמורה חמש חטאות מתות הנזכרות למיתה מתות הן בכל ענינים שאתה מוצא וחטא' שכיפרו בעליה מתה בכל שהיא בין שנמצאת קודם כפרה בין שנמצאת לאחר כפרה בין שהפרישה לאחריות מתה הנותרת: והא רועה לר' שמעון לית ליה . ומאי היא דקאמר שמואל כל שבחטאת רועה: שמואל נמי חדא קאמר כל שבחטאת מתה . דהיינו כיפרו בעליה מ"מ בפסח קרב שלמים ותו לא אמר מידי ועל כרחין כיון דכל אבודין בפסח קריבין שלמים ושמואל חדא קאמר מוקמי' לה כר"ש דאי כר' או כרבנן דאית להו רועה בחטאת מאי סימנא קא נקיט שמואל למימר חדא כל שבחטאת מתה בפסח קרב שלמים הלא אף הרועה בחטאת קריבה שלמים בפסח אבל השתא דס"ל כר"ש הוי סימן שלם דאין לך אבוד בחטאת שאינו מת ואין לך אבוד בפסח שאינו קרב: ומאי קא משמע לן . שמואל כיון דכל אבודין בחטאת מתין ואתא שמואל למימר כל אבודין בפסח קריבין שלמים מתניתין היא הפסח שנמצא אחר שחיטה ומתרצינן לה לעיל אחר זמן שחיטה יקרב אלמא קסבר האבוד בחצות יקרב: לאפוקי מדרבי יוחנן . דפליג עליה ואמר אין הפסח קרב שלמים אלא שנמצא אחר שחיטה: אבל נמצא קודם שחיטה . ואע"ג דאבוד היה בחצות רועה דשחיטת השניה קבעה ליה לקמא בדחוי: קא משמע לן . שמואל דאמר כל שבחטאת מתה וכר' שמעון דאמר אבודה בשעת הפרשה מתה ואשמעינן שמואל אבוד בשעת הפרשה ובחצות שהוא נקרא אבוד אפי' נמצא קודם שחיטה קרב שלמים דחצות הוא דקבעיה בדחוי והשתא אע"ג דאוקימנא לשמואל חדא קאמר ליכא לאוקומא כל שבחטאת מתה אמתו לה בעליה דהא כל מתו בעליה מתות ואלו פסח מתו בעליו אחר חצות רועה וקבעתיה חצות וליכא למימר דסביר' ליה שמואל חצות לא קבעה דהא ר' יוחנן בר פלוגתיה הא סברא אית ליה הלכך על כרחיך באבודין מוקמינן ליה ועוד דר' יוחנן בר פלוגתיה אאבודין פליג דקאמר נמצא: הכי גרסינן לישנא אחרינא ואלו בפסח היכא דאבד ונמצא אחר חצות קודם שחיטה קרב שלמים . ולעיל קא מיהדר והרי אבודה בשעת הפרשה לרבנן וכו' ואלו בפסח האבוד בחצות והפריש אחר תחתיו ונמצא זה אחר חצות קרב שלמים כר' זירא ואע"ג דאבוד היה בשעת הפרשה: ומשני בלישנא אחרינא שמואל כרבה סבירא ליה דאמר קודם שחיטה שנינו שהנמצא קודם שחיטה רועה בפסח כרבנן בחטאת: ופרכינן והא מדאמר ר' יוחנן עלה אין הפסח קרב שלמים אלא שנמצא אחר שחיטה . מכלל דשמואל אמר אפילו נמצא קודם שחיטה קרב שלמים דלאו שחיטה קבעה אלא חצות קבעה וזה כיון דבחצות אבוד היה קרב שלמים אלמא לשמואל אבוד בשעת הפרשה אע"פ שהיה בשעת כפרה קרב שלמים: אלא שמואל כר' סבירא ליה . כדלעיל עד קא משמע לן חצות קבע: מתני' או זכר בן שתי שנים . דאינו ראוי לפסח: ירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו שלמים . דקבעתיה הפרשה אע"פ שמעיקרו דחוי הוא הרי הוא כקבוע שנדחה שאין הוא עצמו קרב שלמים אלא דמיו:
Comments from Tosafot - Pesahim 97b
כדרבי אושעיא דאמר הפריש שתי חטאות לאחריות כו' . מה שפרש"י דהוה מצי לאקשויי והא לא אבוד הוא אלא דאקשי' קושיא אחריתי לא נהירא דאין זה סוגיית הגמרא דאמאי דפריך שמואל רועה באבודה היכי משכחת לה לא משני מידי במאי דקאמר כדר' אושעיא ונראה לר"י דרבי אושעיא דקאמר השניה תרעה בכל ענין קאמר ואפי' אבדה אחר כך דלא דמיא לשאר אבודין דמתין לרבי דשאר אבודין תחלת הפרשתן להקרבה וכשאבדו נדחו מהקרבה ובדין הוא שימותו אבל מפריש ב' חטאות לאחריות דתחלת הפרשתן לדחוי כמו שרועה בלא אבדה הכי נמי באבדה אי נמי איכא למימר דאפילו לא אבדה חשיב כאבדה הואיל וכשמפרישה לא חזיא להקרבה חשיב לה אבודה ולא דמיא לאבודת לילה דהתם לא נדחת בשעה הראוי' להקרבה והוי כאילו כל שעה ראוי' להקרבה אבל הכא איכא חדא ודאי דלא קרבה: הפריש שתי חטאות לאחריות . קשה לריב"א היכי דמי אי דאמר הרי זו חטאת וחזר ואמר הרי זו חטאת אין קדושה חל על השניה דאין אדם מביא שתי חטאות על חטא אחד ואי דאמר הרי אלו בהמות חטאות האמר רבה במי שהוציאוהו (עירובין ד' נ.) כל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו ואפי' אחת מהן לא קדשה וע"כ אית לן למימר כגון שאמר אחת מהן תהא חטאת והאחרת לאחריות וקשה לן בשלא נאבדה החטאת אחת אמאי שני' תרע' והא לא הוקדשה אלא לאחריות החטאת דהיינו אם תאבד אבל אם לא נאבדה לא נתקדשה ונראה לר"י דכל כי האי גוונא גמירי לה דרועה: אלא שמואל כר' שמעון סביר' ליה . פרש"י דאי כרבי מאי סימנא דנקיט שמואל הלא אף הרועה בחטאת בפסח קריבה שלמים ולא נהירא לר"י דמאי קאמר הא באבודה לא משכחת לרבי דרועה דבהפריש שתי חטאות לאחריות פירש רש"י גופיה דלאו אבוד הוא ומיהו לפירוש ר"י דפירש דר' אושעיא מיירי אפי' באבודה אתי שפיר ונראה לר"י דכר' שמעון נמי לא מתוקם אלא באבודין דאם לא כן תיקשי דנאבד קודם חצות ונמצא קודם חצות בפסח רועה ואבודת לילה דלאו אבודה (היא) בפסח קודם חצות מתה לרבי שמעון ואע"ג דלרבי שמעון אית ליה לקמן (פסחים ד' צח.) בעלי חיים אינן נדחין וסבירא ליה בפסח [דמית] אחר חצות קרב שלמים אע"פ שנדחה שמואל לא קסבר לה בהא כר' שמעון ורשב"ם מפרש דהא דשנינן כי קאמר שמואל באבודין בדחויין לא אמר שנויא דחיקא הוא והשתא דמשני סבר לה כרבי שמעון מתרץ מילתיה דשמואל כמשמעות הראשון דמיירי בין באבודין בין בדחויין והשתא לא מצי שמואל סבר כרבי דאם כן קשיא חטאת שעברה שנתה והפריש שתי חטאות לאחריות דלרבי לאו למיתה אזלי ובפסח קריבה שלמים הלכך מוקי לה כרבי שמעון דאמר בכל חמש חטאות דלמיתה אזלי בכל ענין ואילו בפסח קרבי שלמים ואע"ג דנאבד ונמצא קודם חצות בפסח רועה לשמואל דהא קתני לה בהדיא במתני' מיהו חד צד באבד קרב שלמים כגון נמצא אחר חצות וה"ק בכל ענין שבחטאת מתה איכא צד דבפסח קרב שלמים וקא משמע לן לאפוקי מדרבי יוחנן דבע"א לא הוה קמשמע לן מידי דבענינים אחרים מיתנו או במשנה או בברייתא דקרב שלמים ואין ר"י יודע מנא ליה לגמרא דלר' שמעון חמש חטאות מתות בכל ענין ויש לדקדק מדקתני בפרק שני דתמורה (דף טו.) רבי שמעון אומר חמש חטאות מתות ולד חטאת תמורת חטאת כו' ולא מפליג כדמפליג בריש ולד חטאת (תמורה דף כא:) במתני' באבדה בין כיפרו הבעלים ללא כיפרו ואיהו לא מפליג לא בהא ולא באחריני משמע דבכל ענין קאמר: המפריש נקבה לפסחו כו' ויביא בדמיה שלמים . אומר ר"ת דהא דקתני ויביא בדמיה שלמים היינו בשנשתיירה אחר הפסח כמו כולה בבא דלעיל אבל קודם הפסח יביא בדמיה פסח וכן מחלק בהדיא בברייתא בתמורה באלו קדשים (דף יט.): ויביא בדמיה שלמים . אבל היא עצמה אינה קריבה שלמים דיש דחוי בדמים כדאמר בגמרא שמתחלה לא הוקדשה ליקרב היא עצמה וא"ת ימכרנה כמות שהיא בלא מום כיון שמעולם לא נתקדשה קדושת הגוף ואור"י דלא מיבעיא מקדיש נקבה לפסחו דפסח קרב שלמים אחר הפסח והיא ראויה לשלמים אם תחלה הוקדשה לכך אלא אפי' מקדיש נקבה לאשמו אמר באלו קדשים (שם:) תרעה עד שתסתאב ותימכר ויביא אשם ואפילו רבי שמעון דאמר התם תימכר שלא במום מצי מודה הכא כדפרישית:
Pesahim 97b - Mishnah translated into english
The Gemara answers: Even according to Rabbi Yehuda HaNasi there is a case in which a sin-offering is left to graze, in accordance with the opinion of Rabbi Oshaya, as Rabbi Oshaya said: If one separated two sin-offerings from the outset as a guarantee, so that if one is lost he may gain atonement with the other, he gains atonement with one of them and the second is left to graze.
The Gemara challenges this: But with regard to a Paschal lamb, in a case like this the second animal would be sacrificed as a peace-offering. This, too, does not follow Shmuel’s principle. Rather, it can be explained that Shmuel held in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who said there are five sin-offerings that are left in isolation to die, including all those which are lost or deferred.
The Gemara asks: But Rabbi Shimon does not concede in any case at all that a sin-offering is left to graze, as he holds that any sin-offering which is deferred for any reason is left to die, while Shmuel referred to sin-offerings left to graze. The Gemara answers: Shmuel also said only one case. He did not mention sin-offerings that are left to graze; he said only that with regard to any offering that became unfit such that a sin-offering in its condition would be left to die, if it is a Paschal lamb in that condition it is sacrificed as a peace-offering.
The Gemara asks: And what does he teach us with this statement beyond what was taught explicitly in the mishna? The Gemara answers that Shmuel’s statement was meant to exclude the opinion of Rabbi Yoḥanan, who said that a Paschal lamb is sacrificed as a peace-offering only when it is found after slaughter, but if it is found before the slaughter, no, it is not sacrificed as a peace-offering. Apparently, Rabbi Yoḥanan held that the slaughter determines when a sacrifice is deferred; therefore, Shmuel teaches us that in his opinion midday determines whether it is considered deferred, even if the other animal has not yet been slaughtered, because midday is the time when it may be slaughtered. Consequently, if the Paschal lamb is still lost at midday, it may be offered as a peace-offering when it is found.
The Gemara presents another version of the discussion, beginning from the proof that the halakhot of a sin-offering cannot be equated to those of a Paschal lamb because with regard to a Paschal lamb, in a situation where it is lost and then found after midday but before the slaughter of its replacement, it is offered as a peace-offering, which is not consistent with Shmuel’s principle. The Gemara answers: According to this version, Shmuel holds in accordance with the opinion of Rabba, who said that the slaughter of the replacement determines the status of a lost offering; therefore, if the original animal is found before the slaughter of the second animal, even after midday, it is not considered to have been lost.
The Gemara asks: But from the fact that Rabbi Yoḥanan said about this halakha that a Paschal lamb is sacrificed as a peace-offering only when it was found after the slaughter of the replacement, but if it was found before the slaughter, no, it is not, apparently he held that the slaughter determines whether the offering is considered lost. Since there is a dispute about this point, this proves by inference that Shmuel holds that midday determines this status, so that any animal lost at midday is considered lost and is sacrificed as a peace-offering, even if it is found before the slaughter. That does not accord with this second version of Shmuel’s opinion.
Rather, Shmuel’s statement must be explained differently: Shmuel holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who said that a lost sin-offering always goes to its death. The Gemara asks: But according to Rabbi Yehuda HaNasi all lost sin-offerings are left in isolation to die, whereas with regard to the Paschal lamb, in a situation where it is lost before midday and found before midday it is left to graze and is not sacrificed as a peace-offering. The Gemara answers: He held that a Paschal lamb that is lost before midday is not considered lost because the time for slaughtering the Paschal lamb has not yet arrived, and he held that midday determines the status of a lost Paschal lamb, not the time of the actual slaughter.
MISHNA: In the case of one who separates a female animal for his Paschal lamb although the Torah requires a male, or a male that is in its second year although a Paschal lamb must be an animal that is in its first year, the animal is left to graze until it develops a blemish and becomes unfit, and it is then sold and its money is used for free-will offerings or peace-offerings.
Traduction : The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Even-Israel Steinsaltz.