Talmud BavliThe learning on the whole site is dedicated : L'ilui Nishmat Yaakov ben Myriam
The learning on the whole site is dedicated : L'ilui Nishmat Ledicia bat David Banoun
The learning on the whole site is dedicated : L'ilui Nishmat Yechayahou ben Moche
Menachot 56b : Youtube
Daf TubeYoutube
2 video classes :
Menachot Page 56b
Menachot 56b - Guemara
אף נשחט על אותו מום רבי יהודה אומר אפילו מת אין מקיזין לו את הדם א"ר חייא בר אבא אמר רבי יוחנן הכל מודים במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב דכתיב (ויקרא ב, יא) לא תעשה חמץ (ויקרא ו, י) ולא תאפה חמץ במסרס אחר מסרס שהוא חייב דכתיב (ויקרא כב, כד) ומעוך וכתות ונתוק וכרות אם על כורת הוא חייב על נותק לא כל שכן אלא להביא נותק אחר כורת שהוא חייב לא נחלקו אלא במטיל מום בבעל מום ר' מאיר סבר כל מום לא יהיה בו ורבנן סברי (ויקרא כב, כא) תמים יהיה לרצון ור' מאיר נמי הכתיב תמים יהיה לרצון ההוא למעוטי בעל מום מעיקרא בעל מום מעיקרא דיקלא בעלמא הוא אלא למעוטי פסולי המוקדשים לאחר פדיונם סלקא דעתך אמינא הואיל ואסירי בגיזה ועבודה במומם נמי ליתסרי קמ"ל ורבנן נמי הכתיב (ויקרא כב, כא) כל מום לא יהיה בו ההוא מיבעי ליה לכדתניא וכל מום לא יהיה בו אין לי אלא שלא יהא בו מום מנין שלא יגרום לו ע"י אחרים שלא יניח בצק או דבילה על גבי האוזן כדי שיבא הכלב ויטלנו ת"ל כל מום אמר מום ואמר כל מום אמר ר' אמי הניח שאור ע"ג עיסה והלך וישב לו ונתחמצה מאליה חייב עליה כמעשה שבת ומעשה שבת כי האי גוונא מי מיחייב והאמר רבה בר בר חנה
Comments from Rashi on Masechet Menachot Page 56b
אף נשחט על אותו מום . רבי שמעון לטעמיה דאמר דבר שאין מתכוין מותר (שבת דף קלג.) וזה לא נתכוין להטיל בו מום על מנת לשוחטו עליו: אפי' ימות . אם לא יקיזנו אין מקיזין לו בפ"ק דפסחים (דף יא.) [מפרש טעמא דר"י] מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה מקום שאין עושין בו מום אתי למיעבד במקום מום ובמקום מום ס"ל לר' יהודה כר' מאיר דאסר: הכל מודים . אע"ג דפליגי במטיל מום אחר מום כגון הכא דאחזו דם דאין לך מום גדול מזה שהרי ימות אפילו הכי מודים במחמץ אחר מחמץ במנחות כלומר כל המסייעין בחימוץ כגון עורך אחר הלש ואופה אחר עורך כולן חייבין: במסרס אחר מסרס . אפי' בבהמת חולין דכתיב (ויקרא כב) ובארצכם לא תעשו ואם בא אחד וכרת הביצים והניחן תלויין בכיס ובא אחר ונתקן לגמרי חייב גם הוא: אם על כורת . שמניחן תלויין ויצא חייב על נותק לגמרי לא כל שכן: כל מום . כל ריבויא היא ומשמע דאפי' בבעל מום לא יתן מום אחר: ורבנן סברי תמים יהיה לרצון . כתיב ברישיה דקרא ומשמע הכי אותו שהוא תמים וראוי להיות לרצון בההוא מזהרנא לך דכל מום לא יהיה בו אבל בבעל מום שרי: דיקלא בעלמא הוא . דלא קדוש ומאי איצטריך קרא למישרי להטיל בו מום: הואיל ואסירי בגיזה . כדאמרי' בפ"ב דבכורות (דף טו.) תזבח ולא גיזה: קמ"ל . דהואיל ונפדו שרי להטיל בו מום אבל קודם פדיון אסור: לא יהיה . קרי ביה לא יהיה שלא יטיל בו מום מום לא יהיה בו מצי למיכתב וכתיב כל מום לרבות כולם: הניח שאור על גבי עיסת . מנחות: וישב לו ונתחמצה מאליה חייב . בהנחה בעלמא: כמעשה שבת . כי היכי דמיחייב מניח בשר על גחלים בשבת ונצלה מאליו חייב:
Comments from Tosafot - Menachot 56b
רבי שמעון אומר אף נשחט על אותו מום. פירש בקונטרס רבי שמעון לטעמיה דאמר דבר שאין מתכוין מותר וזה לא נתכוין להטיל בו מום על מנת לשחוט עליו וקשיא דתנן במסכת בכורות בפ' כל פסולי המוקדשין (דף לג:) בכור שאחזו דם אפי' מת אין מקיזין לו דם דברי רבי יהודה וחכ"א יקיז ובלבד שלא יעשה לו מום ואם עשה בו מום הרי זה לא ישחוט עליו ר' שמעון אומר יקיז אע"פ שעושה בו מום ומייתי בגמ' ברייתא דשמעתין ומסקינן בסוף הסוגיא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' שמעון ופריך הי ר' שמעון אילימא ר' שמעון דמתני' עד השתא לא שמעינן שמואל דבר שאין מתכוין מותר אלא הלכה כר' שמעון דברייתא אלמא לא שרי ר' שמעון בברייתא מטעם דבר שאין מתכוין אלא אפי' במתכוין נמי שרי ותדע דהא מפרש בשמעתין דפליגי במטיל מום בבעל מום דרבי מאיר אסר ורבנן שרו כדאמרינן יקיז אע"פ שעושה בו מום דתמים יהיה לרצון כתיב ובלבד שלא ישחוט עליו דגזרינן דלמא אתי לאערומי ולהקיז אפי' בלא אחזו דם ורבי שמעון מיקל טפי דלא גזר ושרי אף לשחוט עליו אע"פ שעשה מום במתכוין והא דמפרשינן טעמא דר' שמעון במתניתין משום דבר שאין מתכוין היינו טעמא משום דעל כרחיך מתני' לא איירי כעין ברייתא דבמתני' תנן וחכ"א יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום ובברייתא קתני וחכ"א יקיז אף ע"פ שעושה בו מום אלא היינו טעמא משום דברייתא מיירי בשאין לו רפואה אא"כ יקיז במקום שיעשה בו מום כמו באוזן או בניב שפתים הלכך חשיב הך אחיזת דם כמום והוה ליה כמטיל מום בבעל מום ואפילו במתכוין נמי שרי מאחר דאין לו רפואה אלא אם יעשה לו מום אלא דגזרינן לשחוט עליו דלמא אתי לעשות בו מום כשיש לו רפואה בענין אחר ורבי שמעון לא גזר אבל במתני' כשיש לו רפואה בהקזת הגוף שאין עושה מום ואפי' הכי אסר ר' יהודה דגזר מקום שאין עושה בו מום אטו מקום שעושה בו מום ורבנן שרו במקום שאין עושה בו מום דלא גזור רבי שמעון אומר יקיז אע"פ שעושה בו מום כלומר אף במקום שיכול לבא לידי מום ולא שיהא פסיק רישיה ושרי דר' שמעון לטעמיה דאמר דבר שאין מתכוין מותר והשתא ניחא ההיא דפ"ק דפסחים (דף יא.) דמייתי התם מתני' דבכורות ומפרש טעמא דר' יהודה מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה במקום שאין עושין בו מום אתי למיעבד במקום שעושין בו מום ורבנן כל שכן דאי לא שרית ליה אתי למיעבד והשתא מה צריך לטעמא דרבנן הול"ל דרבנן שרו משום דאפילו מטיל מום במתכוין ליכא איסורא דאורייתא כדדרשינן תמים יהיה לרצון אלא היינו טעמא כדפרישית דהתם מיירי בשיש לו רפואה ע"י הקזת הגוף שאין עושה בו מום וקצת קשיא מתורת כהנים דדריש התם קראי ומייתי עלה פלוגתא דמתני' דהוה ליה לאיתויי פלוגתא דברייתא והכי איתא בפרשת אמור אל הכהנים תמים יהיה לרצון אין לי אלא עשה לא תעשה מנין ת"ל כל מום לא יהיה בו יכול נפל מן הגג או נשבר יהא עובר עליו ת"ל לא יהיה בו מום אל תתן בו מום מכאן אמרו בכור שאחזו דם כו' כדאיתא בבכורות (דף לד.): הכל מודים במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב. הקשה הרב רבינו יעקב מאורליינ"ש מהא דאמרינן פ"ק דע"ז (דף יג:) (גמרא עיר שיש בה עבודת כוכבים) גבי מקדיש בזמן הזה דקאמרינן נועל דלת בפניה והיא מתה מאליה ופריך ונישוייה גיסטרא ומשני רבא שנראה כמטיל מום בקדשים ופריך נראה מטיל מום מעלייא הוא ומשני כאן בזמן שבית המקדש קיים כו' ופריך וליהוי כמטיל מום בבעל מום דאע"ג דלא חזי להקרבה אסור ומשני בעל מום אע"ג דלא חזי לגופיה לדמיה חזי לאפוקי הכא דלא חזי לא לגופיה ולא לדמיה והשתא הרי מחמץ אחר מחמץ דלא חזי לא לגופיה ולא לדמיה וחייב וי"ל דבזמן הזה יש לפטור יותר ועוד דבמחמץ מיחייבי טפי כדאמר הכא דאפילו מאן דפטר מטיל מום בבעל מום מודה במחמץ אחר מחמץ דחייב: להביא נותק אחר כורת. פי' בקונטרס בא אחד וכרת את הביצים והניחם תלויים בכיס ובא אחר ונתקן לגמרי ואי אפשר לומר כן דבבכורות פרק על אלו מומין (דף לט:) אמרינן דנתוק וכרות לא הוו מומין פירוש משום דאיתנהו בכיס ונראה דכורת היינו שכרתו ממקום חיבורו ולא שנכרתו לגמרי: אלא למעוטי פסולי המוקדשין לאחר פדיונם. הוה מצי למימר למעוטי בזמן הזה דחשיב ליה בפ"ק דע"ז (דף יג:) נראה בעלמא ושמא לא צריך קרא להכי: אמר מום ואמר כל מום. השתא דרשי כולהו תנאי כל ותימה דבריש אלו עוברין (פסחים מג:) דפריך ורבי אליעזר אימא כל לרבות את הנשים כי כל לרבות עירובו וכי תימא רבי אליעזר לא דריש כי כל והתניא כו' מאן שמעת ליה דדריש כל ר' אליעזר מאי קושיא הא איכא תנאי טובא דדרשי כל וכן ר' עקיבא בפרק התערובות (זבחים דף פב.) גבי כל חטאת וי"ל דמ"מ קשיא ליה התם דלא משתמיט תנא בשום דוכתא [שיסבור] דתערובת חמץ בכרת ועוד אע"ג דלא דרשי רבנן התם כל יש מקומות דדרשינן כגון במרובה (ב"ק דף סג.) דאמר כל רבויא הוא ובפרק ב' דסוכה (דף כז:) דריש כל האזרח בישראל ישבו בסוכות מלמד שכל ישראל יושבין בסוכה אחת ור' יהודה דריש הכא כל מום למטיל מום בבעל מום לא דריש התם כל בריש אלו עוברין (פסחים דף מג:) ובפרק קמא דכריתות (דף ד:) נמי דריש ר' יהודה כל דם לכך נראה דהתם כולה בדבר שאין סברא לרבות כגון עירובו וכגון נשים משום היקש וכגון מקצתו דבל תקטירו הני דוקא שייך לדמות ועל זה קאמר כמאן כר' אליעזר דדריש כל לרבות דבר שאין סברא לרבות ועל זה נמי קאמר ורבנן כל לא דרשי לרבות דבר שאין סברא לרבות: הניח שאור על גבי עיסה והלך וישב לו ונתחמצה מאליה. ואע"ג דכתיב בקרא לא תעשה ולא תאפה משמע מידי דעשייה כגון לישה ועריכה ואפייה וקיטוף הכי נמי לא תעשה קרינן ביה: ומעשה שבת כי האי גוונא מי מיחייב כו'. אע"ג דהדביק פת בתנור מיחייב התם משום דדרכו לאפות כולו אבל כאן כשאדם מניח לפת שאור שלם ע"ג עיסה אין דרכה להתחמץ כולה אלא אותו צד לחודיה שנוגע בשאור ואותו צד עצמו אין דרכו להתחמץ חימוץ גמור (דכי ה"ג לא בעינא חמץ נוקשה) דדמי למאכל בן דרוסאי לפיכך מדמי לה מעשה צלי של שבת דהיפך בו חייב לא היפך בו פטור דכל בצד אחד כמאכל בן דרוסאי לאו כלום הוא:
Menachot 56b - Mishnah translated into english
The animal may even be slaughtered on the basis of that blemish. Rabbi Yehuda says: Even if the firstborn would die if its blood is not let, one may not let its blood at all.
The Gemara discusses similar cases, including examples involving meal offerings. Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says: All of the Sages who disagree as to whether one may let the blood of a firstborn animal whose blood circulation is constricted concede that one who leavens a meal offering after another had already leavened it is liable to receive lashes for the additional leavening, as it is written: “No meal offering that you shall bring to the Lord shall be made with leaven” (Leviticus 2:11), and it is also stated: “It shall not be baked with leaven” (Leviticus 6:10). This indicates that one is liable for every act of leavening performed on a meal offering.
Similarly, everyone agrees that one who castrates an animal after one who castrates it is liable, as it is written: “Those whose testicles are bruised, or crushed, or detached, or cut, shall not be offered to the Lord, and you shall not do this in your land” (Leviticus 22:24). If one is liable when the seminal vesicles are cut, then when the testicles are detached altogether is he not all the more so liable? Rather, this verse serves to include one who detaches the testicles after one who cuts the seminal vesicles, to indicate that he is liable. Apparently, one is liable for castrating an animal that is already sterilized.
These Sages disagree only with regard to one who inflicts a blemish on an already blemished animal, such as one whose blood circulation is constricted. Rabbi Meir maintains that as the verse states: “It shall be perfect to be accepted; there shall be no blemish in it” (Leviticus 22:21), this categorical statement includes even the infliction of a blemish on an offering that is already blemished. And the Rabbis maintain that the phrase “it shall be perfect to be accepted” indicates that the prohibition against inflicting a blemish applies only to an animal that is currently perfect, i.e., unblemished, and can therefore be accepted, meaning that it is suitable to be sacrificed upon the altar. If the animal is already blemished, there is no prohibition against inflicting an additional blemish upon it.
The Gemara analyzes this dispute. And according to the opinion of Rabbi Meir, who derives the halakha from the phrase “there shall be no blemish in it,” isn’t it written also: “It shall be perfect to be accepted”? The Gemara answers: That verse serves to exclude only an animal that was blemished from the outset, i.e., an animal that was born with a blemish. In such a case, there is no prohibition to inflict an additional blemish on it. But if the animal was initially unblemished and later developed a blemish, it is prohibited to inflict another blemish upon it.
The Gemara rejects this suggestion: There is no need to exclude an animal that was blemished from the outset, as it is merely like a palm tree, i.e., it is an item that can never attain the status of an animal consecrated as an offering. Therefore, it is obvious that the prohibition against inflicting a blemish does not apply to this animal.
Rather, Rabbi Meir maintains that the phrase “it shall be perfect to be accepted” serves to exclude disqualified consecrated animals, to teach that after their redemption, when they become non-sacred, the prohibition against inflicting a blemish does not apply to them any longer. This exclusion is necessary, as it might enter your mind to say that since it is prohibited to shear disqualified consecrated animals or use them for labor even after they have been redeemed and are non-sacred, perhaps let it also be prohibited to inflict a blemish upon them. Consequently, this verse teaches us that there is no prohibition against inflicting a blemish upon these animals.
The Gemara analyzes the opinion of the Rabbis. And according to the opinion of the Rabbis as well, who base their opinion on the phrase: “It shall be perfect to be accepted,” isn’t it written: “There shall not be any blemish in it,” which indicates an expansion of the prohibition against inflicting a blemish? The Gemara answers: That verse is necessary for that which is taught in a baraita: The verse states: “There shall not be any blemish in it” (Leviticus 22:21). I have derived only that it may not have a blemish caused directly by human action. From where is it derived that one may not cause a blemish to be inflicted upon it indirectly by means of other agents, e.g., that one may not place dough or pressed figs on its ear so that a dog will come and take it, thereby biting off part of the animal’s ear and leaving it blemished? The verse states: “Any blemish.” It says: “Blemish,” and it says “Any blemish”; the word “no” serves to teach that one may not cause a blemish indirectly.
§ The Gemara returns to discuss the leavening of a meal offering. Rabbi Ami says: If one placed leaven, i.e., dough that has leavened to such an extent that it is no longer used as food but as a leavening agent for other dough, on top of the dough of a meal offering, and he went and sat himself down to wait, meaning that he performed no other action, and the dough then leavened of its own accord, he is liable to receive lashes for it. This is similar to performing a prohibited action on Shabbat. The Gemara questions this comparison: And is one liable for performing a prohibited action on Shabbat in a case like this? But doesn’t Rabba bar bar Ḥana say
Traduction : The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Even-Israel Steinsaltz.