Talmud BavliHullin 89b : Youtube
Rabbi Dr. Moshe WeisblumYoutube
1 video class :
Hullin Page 89b
Hullin 89b - Guemara
שיעורא בעינן ועבודת כוכבים כתותי מכתת שיעורא הכא כל מה דמכתת מעלי לכסוי:
הדרן עלך כסוי הדם
מתני׳ גיד הנשה נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין ובמוקדשין ונוהג בבהמה ובחיה בירך של ימין ובירך של שמאל ואינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף ונוהג בשליל ר' יהודה אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר ואין הטבחין נאמנין על גיד הנשה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים נאמנין עליו ועל החלב:
גמ׳ מוקדשין פשיטא משום דאקדשיה פקע ליה איסור גיד מיניה וכי תימא יש בגידין בנותן טעם ואתי איסור מוקדשין וחייל אאיסור גיד האי מוקדשין נוהג בגיד מיבעי ליה אלא קסבר אין בגידין בנותן טעם ובמוקדשין איסור גיד איכא איסור מוקדשין ליכא וסבר תנא דידן אין בגידין בנותן טעם והתנן ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנותן טעם הרי זו אסורה אלא הכא בולדות קדשים עסקינן וקסבר נוהג בשליל וקסבר ולדות קדשים במעי אמן הן קדושים דאיסור גיד ואיסור מוקדשין בהדי הדדי קאתי ומי מצית מוקמת לה בשליל והא מדקתני סיפא נוהג בשליל מכלל דרישא לאו בשליל עסקינן הכי קאמר דבר זה מחלוקת דרבי יהודה ורבנן ומי מצית אמרת דתרוייהו בהדי הדדי קאתו והתנן על אלו טומאות הנזיר מגלח על המת ועל כזית מן המת וקשיא לן על כזית מן המת מגלח על כולו לא כל שכן ואמר רבי יוחנן לא נצרכה אלא לנפל שלא נקשרו אבריו בגידין
Comments from Rashi on Masechet Hullin Page 89b
שיעורא בעינן . בשופר כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן כדאמרינן בראש השנה (דף כז:) לולב מפרש במסכת סוכה (דף לב:) שיעור הדס וערבה שלשה טפחים ולולב ארבעה. ועבודת כוכבים כיון דלשרפה קיימא כל העומד לישרף כשרוף דמי הלכך שיעורא הוא דכתותי מכתת אבל הכא כמה דשריף ומיכתת מעלי לכסוי ומשום הנאה ליכא דמצות לאו ליהנות ניתנו: מתני' גיד הנשה: ובמוקדשין . לקמן (חולין דף צ.) פליגי בה איכא למאן דאמר אפילו בעולה ואיכא למ"ד בקדשים הנאכלין: שאין לו כף . בגמרא מפרש אית ליה ולא עגיל: כף . פוליפ"א הנכרכת סביבות עצם הקולית העליונה סביב סביב בעיגול אבל עוף אינו כן שהבשר שעל הקולית ברוחב הוא ואינו דומה לכף: כף . שעל גב הירך: ונוהג בשליל . בן תשעה חי הנמצא בבהמה: וחלבו . של שליל מותר: ואין הטבחים נאמנים . לומר נטלנוהו מפני שטורח הוא להם לחטט אחריו: גמ' איסור גיד . נוהג בבהמה משעה שנוצר: יש בגידין בנותן טעם . בבשר ואשמעינן האי תנא דהאוכל גיד הנשה של מוקדשין לוקה שתים אחת משום גיד שאפילו עץ הוא התורה חייבה עליו ואחת משום מוקדשין שיש בו טעם ונהנה מן המוקדשין ושמעינן מינה תרתי חדא דיש בגידין בנותן טעם וחדא דאיסור חל על איסור ולאפוקי ממאן דאמר בהאי פירקא (לקמן חולין צט:) אין בגידין בנותן טעם:
א"כ הכי איבעי ליה למתני מוקדשין נוהגות בגיד: אלא . אשמעינן האי תנא דאין בגידין בנותן טעם והכי קאמר איסור גיד הנשה לבדו נוהג במוקדשין אבל איסור מוקדשין אין בו: אם יש בו בנותן טעם . שיערו חכמים בששים כל נותן טעם סתם: בולדות קדשים . בהמת שלמים שילדה ואשמעינן תנא דמתניתין דלא תימא איסור מוקדשין קדים וגיד אינו נוהג בשליל וכי מטי לידה לא אתי גיד חייל עליה דאין איסור חל על איסור אלא תרוייהו חיילי דקסבר ולדות קדשים משעת יצירתן במעי אמן הן קדושים וגיד הנשה נוהג בשליל ואשתכח דביצירת העובר חלו שניהם: מכלל דרישא לאו בשליל עסקינן . דאי מרישא שמעינן דנוהג בשליל סיפא למה ליה למתנייה: ה"ק כו' . כלומר רישא ודאי אשמעינן דנוהג בשליל דאי אין נוהג בשליל קדים ליה איסור מוקדשין ותו לא אתי איסור גיד וחייל עליה והדר תנא פלוגתא לאשמעינן דדבר זה שהשמיענו תחלה נוהג בשליל לאו דברי הכל היא אלא מחלוקת רבי יהודה ורבנן:
הנזיר מגלח . שאם נטמא לאחר שמנה מקצת נזירותו סותר כל מה שמנה ומגלח וחוזר ומתחיל ומונה כדכתיב (במדבר ו) והימים הראשונים יפלו: על המת כו' . אבל לא על שאר טומאות כגון נבלה ושרץ דמת כתיב בפרשה (שם) וכי ימות מת עליו: לנפל . שכולו קיים ועדיין לא נתקשרו איבריו בגידין שהרי כל איבריו נוצרים ועדיין אין עליו כזית בשר:
Comments from Tosafot - Hullin 89b
גיד הנשה: מוקדשין פשיטא . כולהו נמי פשיטא אלא דצריך שיהא אחד לצורך ואגביה תני כולהו: ואתי איסור מוקדשין וחייל על איסור גיד . ואע"ג דתנן (לקמן חולין דף ק:) ואינו נוהג בטמאה דאין איסור גיד חייל על איסור טומאה איסור מוקדשין דחמיר דאית בהו כרת אם אכלו בטומאה כדפרש"י לקמן (חולין דף צ.) חייל טפי אאיסור גיד: אלא קסבר אין בגידים בנותן טעם . ולא היה יכול להקשות והתנן (לקמן חולין דף ק:) אינו נוהג בטמאה דמשמע אין גיד הנשה נוהג בטמאה דאין איסור גיד חל על איסור טומאה אלמא דיש בגידין בנ"ט דהוה מצי למימר דטעמא כדאמר רבי שמעון בגמרא (שם דף קא.) מי שגידו אסור ובשרו מותר ומה שמקשה רבי יהודה והלא אף לבני יעקב נאסר שפיר פריך דכיון דלבני יעקב נאסר אף בטמאה לא מסתבר למימר דאחרי כן כשנאסרו בטמאה פקע ממנו איסור גיד הנשה א"נ אפילו היה יכול לדקדק משם דיש בגידין בנותן טעם ניחא ליה למיפרך מירך שנתבשל בה גיד הנשה ששנויה קודם: איסור גיד איכא איסור מוקדשין ליכא . והכי פירושו איסור גיד הנשה לבדו נוהג במוקדשין ולא איסור אחר וא"ת ולימא דקסבר יש בגידין בנותן טעם ואפילו הכי לא אתי איסור מוקדשין וחייל אאיסור גיד דלית ליה איסור חל על איסור אף באיסור חמור ואיסור כולל וכי תימא משום דמתניתין כר"מ דאמר דנוהג בשליל ובסוף פירקין (דף קא.) מחייב רבי מאיר שתים באוכל גיד הנשה של נבלה אלמא אית ליה איסור חל על איסור דהשתא נמי דקאמר אין בגידין בנותן טעם לא אתיא כרבי מאיר דהא רבי מאיר סבר יש בגידין בנותן טעם מדמחייב באוכל גיד משום נבלה וי"ל דאין נראה לו שתחלוק הך סתמא דמתניתין אסתמא דכריתות פרק אמרו לו (דף יג:) דיש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות ואשם אחד דסברה דאיסור חל על איסור באיסור כולל אי נמי לא בעי לשנויי הכי משום דאכתי תקשה ליה דא"כ אין מוקדשין נוהג בגיד מבעי ליה והשתא דקאמר דקסבר אין בגידין בנותן טעם הוה מצי למפרך אין מוקדשין נוהג בגיד מבעי ליה אלא דעדיפא מיניה פריך: אם יש בה בנותן טעם אסורה . תימה דילמא אסורה משום שמנו של גיד אבל בגידין אין בהן בנותן טעם ולפירוש הר' מאיר אתי שפיר דפירש דאין להחמיר ולאסור בשומן שבגיד כיון שהגיד עצמו אינו אוסר ור"ת מפרש דלשמנו של גיד לא הוה קרי גיד סתמא וקשה לפירושו דלקמן (חולין דף צא.) גבי ההיא דגידין ישרפו לששה עשר מוקי לה רב אשי בשומן של גיד: בולדות קדשים עסקינן . דבהדי הדדי קאתו וא"ת והיכי אתו בהדי הדדי הא איסור גיד אינו חל עד שיהא בן ט' חדשים כדאמר לקמן בפרקין (חולין דף צב:) א"ר אושעיא מחלוקת בבן ט' חי והלך רבי מאיר לשיטתו כו' וי"ל דהא דשרי ר"מ בגיד בשליל בן ח' היינו לאחר שנשחטה האם דניתר בשחיטת האם אבל כל זמן שלא נשחטה האם איכא איסור גיד בשליל ומיהו קשה דבפרק בהמה המקשה (לעיל חולין דף עה.) איפליגו רבי יוחנן וריש לקיש בתולש חלב מבן ט' חי אבל מבן ח' חי משמע דלכולי עלמא אין בו איסור חלב וה"נ אין איסור גיד כי היכי דליכא איסור חלב וא"כ איסור מוקדשין קדים ויש לומר דדוקא איסור חלב אין בו משום דכתיב (ויקרא ז) כל חלב שור וכשב ובן ח' לא מיקרי שור וכשב אבל איסור גיד יש בו אי נמי ניחא ליה למיפרך ממתניתין דנזיר דמשמע בהדיא דלאו בהדיא הדדי אתו וא"ת ואמאי לא פריך ממתניתין דאינו נוהג בטמאה אלמא דאיסור טומאה קדים וי"ל דהמ"ל דטעמא משום דבשרו אסור כדקאמר רבי שמעון כדפי' לעיל: והא מדקתני סיפא דנוהג בשליל מכלל דרישא כו' . תימה מאי פריך הא סיפא בשליל שנשחטה אמו ורישא בשלא נשחטה ועוד דמאי קא משני דבר זה מחלוקת רבי יהודה ורבנן והלא אף רבי יהודה מודה דאסור כי לא נשחטה האם דדוקא בנשחטה פליגי דהא רבי יוחנן אית ליה בפרק בהמה המקשה (גם זה שם) דתלש חלב מבן ט' חי דחלבו כחלב בהמה אע"פ שאם נשחטה האם הכל מותר אפילו חלבו וגידו מכל בבהמה תאכלו: ואמר רבי יוחנן לא נצרכה אלא לנפל כו' . תימה דבנזיר פרק כהן גדול (דף נ.) גרסינן בכל הספרים כדא"ר יוחנן כו' משמע דרבי יוחנן לא אמר אההיא דנזיר ונראה דהכא נמי גרסינן כדא"ר יוחנן ודר' יוחנן אפשר דאיתמר אמתניתין דאהלות (פ"ב מ"א) דתנן אלו מטמאים באהל המת כו' ורבינו שמואל מיישב גירסת הספרים דהתם גרסינן כדאמר והכא גרסינן ואמר דהתם על פירכא דעל כזית מגלח על כולו לא כל שכן אמר רב יוסף לא נצרכה אלא למת שאין עליו אפילו כזית בשר והדר פריך ואכתי על אבר ממנו מגלח על כולו לא כל שכן ומשני כדאמר ר' יוחנן לא נצרכה פירוש כדאמר רבי יוחנן על פירכא קמייתא דעל כזית כו' דכיון שלא נתקשרו איבריו עדיין מסתמא אין עליו כזית הכא נמי כו' והכא דלא מייתי אלא פירכא קמייתא קאמר וא"ר יוחנן משום דאפירכא קמייתא איתמר מילתיה דרבי יוחנן:
Hullin 89b - Mishnah translated into english
we require a minimum measure in order to fulfill these mitzvot. A shofar must be large enough that, when grasped, part of it protrudes from both sides of one’s hand, and a lulav must be at least four handbreadths long. And since an object of idol worship and its effects must be burned, its size as required for the mitzva is seen by halakha as crushed into powder. Since a shofar or lulav of idol worship is destined for burning, it is considered as if it is already burned, and it therefore lacks the requisite measurement for fulfilling the mitzva. By contrast, here, with regard to the ashes used to perform the mitzva of covering the blood, no minimum measure is required to fulfill the mitzva; in fact, the more the ash is crushed, the better it is for the mitzva of covering the blood.
MISHNA: The prohibition of eating the sciatic nerve applies both in Eretz Yisrael and outside of Eretz Yisrael, in the presence of, i.e., the time of, the Temple and not in the presence of the Temple, and with regard to non-sacred animals and with regard to sacrificial animals. And it applies to domesticated animals and to undomesticated animals, to the thigh of the right leg and to the thigh of the left leg. But it does not apply to a bird, due to the fact that the verse makes reference to the sciatic nerve as being “upon the spoon of the thigh” (Genesis 32:33), and a bird has no spoon of the thigh.
And the prohibition applies to a late-term animal fetus [shalil] in the womb. Rabbi Yehuda says: It does not apply to a fetus; and similarly, its fat is permitted.
And butchers are not deemed credible to say that the sciatic nerve was removed; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: They are deemed credible about the sciatic nerve and about the forbidden fat.
GEMARA: The mishna teaches that the prohibition of eating the sciatic nerve applies to both non-sacred animals and sacrificial animals. The Gemara asks: Is it not obvious that the prohibition applies to sacrificial animals? Would it be reasonable to suggest that because one consecrated it, he has abrogated the prohibition of eating the sciatic nerve from it?
And if you would say that sciatic nerves have the ability to impart flavor, i.e., they possess flavor, and the mishna is teaching that the prohibition of eating meat of sacrificial animals comes and takes effect upon the sciatic nerve despite the fact that it is already subject to the prohibition of eating the sciatic nerve, the mishna should have stated: The prohibition of eating meat of sacrificial animals applies to the sciatic nerve. The Gemara suggests: Rather, the tanna of the mishna holds that the sciatic nerve does not have the ability to impart flavor, and the mishna is teaching that with regard to sacrificial animals there is a prohibition of eating the sciatic nerve but there is no additional prohibition of eating the meat of a sacrificial animal.
The Gemara challenges this explanation: And does the tanna of our mishna hold that the sciatic nerve does not have the ability to impart flavor? But didn’t we learn in a mishna (96b): In the case of a thigh that was cooked with the sciatic nerve in it, if there is enough of the sciatic nerve in the thigh to impart its flavor to the meat, the entire thigh is forbidden? Consequently, it is clear that the tanna of the mishna holds that the sciatic nerve does possess flavor.
Rather, in the mishna here we are dealing with offspring of sacrificial animals. And the tanna holds that the prohibition of eating the sciatic nerve applies with regard to a fetus, and he also holds that the offspring of sacrificial animals are consecrated even while they are in the womb of their mother. Consequently, the prohibition of eating the sciatic nerve and the prohibition of eating sacrificial animals come into effect at the same time, and therefore both prohibitions apply and one does not say that a prohibition does not take effect where another prohibition already exists.
The Gemara challenges this explanation: Can you interpret this clause of the mishna as referring to a fetus? From the fact that the latter clause teaches: It applies to a late-term fetus, and Rabbi Yehuda holds that it does not apply to a late-term fetus, it may be inferred that in the first clause we are not dealing with a fetus. The Gemara explains: This is what the tanna of the mishna is saying: This matter that was taught in the first clause is a matter of dispute between Rabbi Yehuda and the Rabbis.
The Gemara again challenges the explanation that the first clause of the mishna is referring to a fetus: And how can you say that both prohibitions come into effect at the same time? But didn’t we learn in a mishna (Nazir 49b): A nazirite shaves for having become impure from these sources of ritual impurity: For impurity imparted by a corpse and for impurity imparted by an olive-bulk of a corpse.
And the clause: For impurity imparted by a corpse, is difficult for us, as it seems unnecessary; if a nazirite must shave for impurity imparted by an olive-bulk of a corpse, is it not all the more so true that he must shave for impurity imparted by an entire corpse? And Rabbi Yoḥanan says: It is necessary only for a miscarried human fetus whose limbs had not yet become joined to its sinews. Since the spine is complete the fetus is considered a full corpse, but as the limbs have not yet joined to the sinews it does not contain an olive-bulk of flesh.
Traduction : The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Even-Israel Steinsaltz.