Talmud - Bekhorot 41a

גמ׳ תנא קפץ העליון ולא קפץ התחתון וכנגדו בגמל ניכר:
מתני׳ על אלו מומין שוחטין את הבכור ופסולי המוקדשין נפדין עליהן:
גמ׳ הא תו למה לי הא תנא ליה רישא על אלו מומין שוחטין את הבכור סיפא איצטריכא פסולי המוקדשין נפדין עליהן הא נמי פשיטא מישחט שחטינן מיפרק מיבעיא אלא איידי דתנא שלשה הוסיף ואמרו לו לא שמענו את אלו וקתני ואתי דיחידאה וקא סתים לה בכולהו על אלו מומין שוחטין את הבכור ופסולי המוקדשין נפדין עליהן:
מתני׳ ואלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש ולא במדינה חוורור והמים שאין קבועין וחוטין הפנימיות שנפגמו אבל לא שנעקרו ובעל גרב ובעל יבלת ובעל חזזית זקן וחולה ומזוהם ושנעבדה בו עבירה ושהמית אדם ע"פ עד אחד או ע"פ הבעלים וטומטום ואנדרוגינוס לא במקדש ולא במדינה ר"ש אומר אין לך מום גדול מזה וחכמים אומרים אינו בכור אלא נגזז ונעבד:
גמ׳ וגרב לא והכתיב {ויקרא כב } גרב באורייתא וחזזית לא והכתיב {ויקרא כב } ילפת באורייתא ותניא גרב זה החרס ילפת זו חזזית המצרית ואמר ר"ל למה נקרא שמה ילפת שמלפפת והולכת עד יום המיתה בשלמא חזזית אחזזית לא קשיא כאן בחזזית המצרית כאן בחזזית דעלמא אלא גרב אגרב קשיא גרב אגרב נמי לא קשיא הא בלח הא ביבש לח איתסי יבש לא מיתסי ולח מיתסי והכתיב (דברים כח, כז) יככה ה' בשחין מצרים וגו' ומדכתיב ובחרס הרי גרב לח אמור וקאמר אשר לא תוכל להרפא אלא תלתא הוו דקרא יבש בין מבפנים בין מבחוץ דמתני' לח מבחוץ ומבפנים דמצרים יבש מבפנים ולח מבחוץ דכתיב (שמות ט, י) ויהי שחין פורח אבעבועות באדם:
והזקן והחולה והמזוהם:
מנהני מילי דתנו רבנן (ויקרא א, ב) מן הצאן ומן הכשבים ומן העזים פרט לזקן ולחולה ולמזוהם וצריכי דאי כתב רחמנא למעוטי זקן דלא הדר בריא אבל חולה דהדר בריא אימא לא ואי כתב למעוטי חולה דלאו אורחיה אבל זקן דהיינו אורחיה אימא לא ואי כתב רחמנא תרי למעוטי הני דכחישי אבל מזוהם דלא כחיש אימא לא ואי נמי למעוטי מזוהם משום דמאיס אבל הני דלא מאיסי אימא לא צריכי:
ושנעבדה בו עבירה וכו':
מנא הני מילי דת"ר (ויקרא א, ב) מן הבהמה להוציא רובע ונרבע מן הבקר להוציא את הנעבד מן הצאן להוציא את המוקצה ומן הצאן להוציא את הנוגח הני בני קטלא נינהו ע"פ עד אחד או ע"פ הבעלים בשלמא טומטום במקדש לא דילמא נקבה היא במדינה לא דילמא זכר הוא ולית בה מומא אלא אנדרוגינוס בשלמא במקדש לא דלמא נקבה היא אלא במדינה נמי נהי דזכר הוא תעשה נקבות חריץ וישחוט עלה אמר אביי אמר קרא (ויקרא כב, כב) או חרוץ או שבור חרוץ דומיא דשבור מה שבור במקום עצם אף חרוץ במקום עצם רבא אמר בלא שבור נמי לא מצית אמרת חרוץ במקום בשר הוי מומא דאי סלקא דעתך הוי מומא כיון דאמר גרב זהו חרס מיחרץ דכתיב (ויקרא יג, כה) ומראהו עמוק מן העור כמראה חמה העמוקה מן הצל וליכתב רחמנא חרוץ ולא בעי גרב ואמינא חרוץ דלא מאיס הוי מומא גרב דמאיס לא כל שכן כתב רחמנא גרב למימר דחרוץ במקום בשר לא הוי מומא:
רבי ישמעאל אומר אין לך מום גדול מזה:
כאביי לא אמר חרוץ דומיא דשבור לא אמרינן כרבא נמי לא אמר דילמא היכא דלא מינכרא אבל היכא דמינכר מום רע קרינא ביה

גמ' קפץ העליון . קפץ קשר העליון היינו ארכובתו מקום חבור השוק והירך ולא קפץ התחתון סמוך לפרסות: כנגדו בגמל ניכר . שהגמל יש לו כנגד הארכובה עצם בולט לחוץ לשון מורי בשחיטת חולין. ל"א שמעתי כגון שזנב גמל מגעת עד אותו ערקום: וקתני ואתי דיחידאה . משום דאמרן לעיל לא שמענו כו' אלא את אלו הראשונים שמנה ביבנה והדר תנא ואתא במומין שאינם סתמא אלא יחידאי קאמרי להו כגון ר' חנינא בן אנטיגנוס ור' חנינא בן גמליאל וס"ד פליגי רבנן עלייהו להכי הדר וסתם אכולהו על אלו מומין שוחטין כו': מתני' ובעל יבלת . כדאוקימנא לעיל (בכורות כו') בדאין בה עצם דאי איכא עצם הויא מום גמור ואין בה שער (ויש בה) בלבן של עין דאי בגופו תלתול בעלמא הוא: גרב וחזזית מיני שחין: מזוהם . מסריח: ושנעבדה בו עבירה . שנרבע: או שהמית אדם ע"פ עד אחד . שאין אלא עד אחד לא ברביעה ולא בנגיחה: ע"פ עצמו . שאין שם עד אלא בעלים אמרו דאי הוו ב' עדים בדבר הוי בסקילה אפילו בהנאה מיתסר: וטומטום ואנדרוגינוס . ספק זכר וקדשי ספק נקבה הן ולא קדשי: אין לך מום גדול מזה . אאנדרוגינוס קאי דמקום נקבות הוי כמום והוי כבכור בעל מום ונשחט במדינה ואסור בגיזה ועבודה: וחכ"א אינו בכור . דבריה בפני עצמה הוא ונגזז ונעבד: גמ' וגרב לא . הוי מום גמור: והכתיב גרב באורייתא . (ויקרא כב) גבי עורת או שבור דכתיב או גרב או ילפת: ותו חזזית לא . מום גמור הוא והכתיב באורייתא: זה חרס . שחין שקשה כחרס: חזזית המצרית . שחין שהובא על המצרים: מלפפת . דבוקה בו כדמתרגמינן (שמות לו) ויחבר ולפיף: אלא תלתא גרב הוו דקרא . גבי מומין דדרשינן ביה זה החרס יבש בפנים ומבחוץ: דמצרים . דהיינו האי בקללות ובגרב ובחרס יבש בפנים ולח מבחוץ וכיון דיבש מבפנים לא מיתסי ואי הוי בבכור הוי נמי מום גמור: דמתני' . לח מבפנים ולח בחוץ: פורח . היינו האי שנראה למעלה דדבר הבולט הוי פורח: וכתיב אבעבועות . דהיינו לשון נובע דמשמע מבחוץ היה לח: מנא הני מילי . דאין שוחטין אותו במקדש: מן הצאן מן הכשבים . קרא כתיב בויקרא ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים וגו' דדרשינן מן הצאן ולא כל הצאן וכן כולהו: נעבד . שעשאוהו עבודת כוכבים: מוקצה . שהוקצה והופרש לצורך עבודת כוכבים: נוגח . את האדם ומת: ופרכינן והני בני קטלא נינהו . ארובע ונרבע ואנוגח קאי: ומשני כגון שאין שם אלא עד אחד בדבר או הבעלים עצמן הודו מעצמן דשוב אין נסקלין הבהמות דמודה בקנס פטור: דילמא נקבה היא . ומקריבה לשם בכור ואינו מקדישה והיא אינה קדושה בבכורה וקמייתי חולין בעזרה: וישחט עליה . דהא כתיב חרוץ באורייתא דכתיב (ויקרא כב) עורת או שבור או חרוץ: כיון דאמר מר גרב זה החרס . ודאי מיחרץ חריץ נגע הוא: וכתיב . בנגעים (שם יג) עמוק דהיינו שפל כמראה חמה שנראית עמוקה שפל מן הצל הילכך ליכתב חריץ דמשמע במקום בשר נמי הויא מום אף על גב דלא מאיס כגרב וכ"ש גרב: דילמא . נמי דייקינן דחרוץ במקום בשר לא הוי מומא היכא דלא מינכר חריץ כל כך כנקבות של בהמה:

[ה"ג גרב זה החרס . תימה אמאי לא קאמר מההיא גרב דבקללות של משנה תורה דכתיב בגרב ובחרס וההיא גרב לאו היינו חרס ומום קבוע הוא דכתיב ביה אשר לא תוכל להרפא וי"ל דמשמע דנקט הכא זו אף זו דגרב שהוא חרס יבש מבחוץ ומבפנים והוי מום ואפילו ילפת נמי שהוא לח מבחוץ ויבש מבפנים כדקאמרינן בסמוך הוי מום וגבי קללות נקיט זו אף זו שילקה בגרב ואפילו בחרס דקשה טפי]: אלא תלתא הוו כו' . דקרא דגבי מומין דדרשינן ביה זה החרס יבש מבפנים ומבחוץ דמצרים לח מבחוץ ויבש מבפנים וכיון דיבש מבפנים לא מתסי ואם נתרפאו ממנו המצריים שמא מעשה נס היה ויש לתמוה הא שחין מצרים דנכתב ברישיה דקרא דקללות מאן ניהו דגרב וחרס שאין להם רפואה בההוא קרא כתיבי: