Tractate Maaser Sheni - Chapter 4 - Mishnah 7

הַפּוֹדֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְלֹא קָרָא שֵׁם, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, דַּיּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, צָרִיךְ לְפָרֵשׁ. הָיָה מְדַבֵּר עִם הָאִשָּׁה עַל עִסְקֵי גִטָּהּ וְקִדּוּשֶׁיהָ, וְנָתַן לָהּ גִּטָּהּ וְקִדּוּשֶׁיהָ וְלֹא פֵרֵשׁ, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, דַּיּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, צָרִיךְ לְפָרֵשׁ:

ולא קרא שם. לא אמר זה פדיון מעשר שני:

צריך לפרש. ולומר זה פדיונו. והלכה כר׳ יוסי:

ולא פירש. לא אמר הרי זה גיטך או הרי את מקודשת:

רבי יוסי אומר דיו. כיון שעסוקים באותו ענין ומתוך אותן הדברים עמד וגירש או קדש אין צריך לפרש. והלכה כר׳ יוסי:

היה מדבר וכו' [*רבי יוסי אומר דיו. פי' הר"ב כיון שעסוקי' באותו ענין וכו']. וכתב הר"ש וכה"ג י"ל בפדיון מעשר שני עכ"ל. ואף בגליון ספרי הרמב"ם פ"ד אמר המגיה והוא שעסוקים באותו ענין. או מענין לענין ובאותו ענין. ע"כ. ומיהו לכאורה נ"ל דאיכא לחלק דדוקא בקידושין ובגירושין צריך שיהיו עסוקים וכו'. משום דבעינן דעת האשה שאין האשה מתקדשת בעל כרחה. כדתנן בריש קידושין. ובגירושין שמתגרשת בעל כרחה. כדתנן בר"פ ארבעה עשר דיבמות. מ"מ גט פסול הוא לדעת הרמב"ם בפ' י"א מהלכות גירושין [ה' י"א] כלומר דמדאורייתא הוי גט. ורבנן החמירו שצריך שידבר עמה וכו'. אבל בפדיון שאין כאן דעת אחרת אלא דעת עצמו של הפודה בלבד. איכא למימר דא"צ כלל שידבר וכו' אלא הוי פדיון מעליא אפילו בשתיקה. ונראה שדעת הרמב"ם כך היא. שמכיון שסתם ולא פירש שדין הפדיון כדין הקדושין נראה שס"ל שחלוקים הם בכך. ומהאי טעמא. שהרי לא העתיק הפדיון אצל דין הקדושין שנוכל לומר דילמוד סתום מן המפורש כדאיכא למימר במשנתינו לדעת הסוברים כן. אבל העתיק כל אחד בהלכות המיוחד לו: