Tractate Demai - Chapter 6 - Mishnah 1

הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מִיִּשְׂרָאֵל, מִן הַנָּכְרִי וּמִן הַכּוּתִי, יְחַלֵּק לִפְנֵיהֶם. הַחוֹכֵר שָׂדֶה מִיִּשְׂרָאֵל, תּוֹרֵם וְנוֹתֵן לוֹ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁנָּתַן לוֹ מֵאוֹתָהּ הַשָּׂדֶה וּמֵאוֹתוֹ הַמִּין, אֲבָל אִם נָתַן לוֹ מִשָּׂדֶה אַחֶרֶת אוֹ מִמִּין אַחֵר, מְעַשֵּׂר וְנוֹתֵן לוֹ:

המקבל שדה. למחצה לשליש ולרביע כדרך האריסין:

חולק לפניהם. ואינו צריך לעשר חלק בעל השדה אבל מניח לפניהם חלק שכר הקרקע כשאינו מעושר, ולא חייבו חכמים למקבל שיעשר על חלקו של בעל השדה ויתן לו מה שפסק עמו כשהוא מעושר מפני ישוב ארץ ישראל כדי שלא ימנעו מלקבל השדות באריסות:

החוכר. מקבל השדה בדבר קצוב כך וכך כורין לשנה בין שהיא עושה הרבה בין שהיא עושה מעט: תורם ונותן לו אבל לא מעשר, דכל חוכר על מנת כן יורד לשדה שיתן לו חכירותו מפירות הגדלים בשדה בטבלם, ומיהו משום דאין להשהות התרומה דאי אפשר לגורן שתעקר אלא אם כן נתרמה משום הכי תורם ונותן לו, ומסתבר דמנכה לו התרומה מחכירותו דמאי שנא תרומה ממעשר:

אמר ר׳ יהודה. אימתי סגי לחוכר שיתרום לבד ואינו מעשר, כשנותן לו חכירותו מאותה שדה ומאותו המין. אבל אם נתן לו משדה אחרת אף מאותו המין, או ממין אחר אף מאותה שדה כגון שזרע מקצת השדה מין אחר כשיעור חכירותו חייב אף לעשר, דדמי לפורע חובו. אי נמי אין דעת [המחכיר] לקבל פירות טבולים אלא כשפורע לו מאותה שדה ומאותו המין:

מן העובד כוכבים ומן הכותי. לכאורה הוה ליה לשנות מן הכותי ומן העובד כוכבים:

יחלק לפניהם. מ"ש הר"ב ואינו צריך לעשר אינו רוצה לומר אבל לתרום צריך דא"כ אין בין מקבל לחוכר אלא השאיל שם מעשר לכלל המתנות. וכמ"ש כבר לעיל ריש פרק ד. ועיין במשנה ג:

לפניהם. כתב הרמב"ם בפירושו ועל תנאי שיהיה החלוק לפני בעל השדה שידע שמה שנתן לו הוא טבל. וכ"כ בפ"ו מהלכות מעשר:

מעשר ונותן לו. כתב הר"ב דדמי לפורע חובו. מה שאין כן בנתן לו מאותה שדה וכו' דאדעתא דהכי יורדים החוכרים ומעיקרא בשל רשות המחכיר גדלים אין זה פורע ומהאי טעמא נמי לא הוי כמוכר טבל לעם הארץ וכמ"ש הר"ש. [*והר"ב לא כתב אם הלכה כן. אבל הרמב"ם כתב דהלכה כר' יהודה והטעם שבכל מקום ששנה ר' יהודה אימתי אינו בא אלא לפרש]: