Tractate Challah - Chapter 1 - Mishnah 9

הַחַלָּה וְהַתְּרוּמָה, חַיָּבִין עָלֶיהָ מִיתָה וְחֹמֶשׁ, וַאֲסוּרִים לְזָרִים, וְהֵם נִכְסֵי כֹהֵן, וְעוֹלִין בְּאֶחָד וּמֵאָה, וּטְעוּנִין רְחִיצַת יָדַיִם וְהַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ, וְאֵין נִטָּלִין מִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא, אֶלָּא מִן הַמֻּקָּף וּמִן הַדָּבָר הַגָּמוּר. הָאוֹמֵר, כָּל גָּרְנִי תְרוּמָה וְכָל עִסָּתִי חַלָּה, לֹא אָמַר כְּלוּם, עַד שֶׁיְּשַׁיֵּר מִקְצָת:

חייבין עליהן מיתה. זר האוכלן מזיד חייב מיתה בידי שמים, דחלה אקריא תרומה ובתרומה כתיב (ויקרא כ״ב:ט׳) ומתו בו כי יחללוהו:

וחומש. האוכלן שוגג משלם קרן לבעלים וחומש לכל כהן שירצה:

ואסורים לזרים. בחנם היא שנויה, דכיון שחייבים הזרים עליהם מיתה וחומש פשיטא דאסורים לזרים. ולרבי יוחנן דאמר חצי שיעור מדאורייתא, מצינן למימר דתנא אסורים לזרים לחצי שיעור שאין בו לא מיתה ולא חומש, אבל איסורא דאורייתא מיהא איכא:

והן נכסי כהן. שיכול למכרן וליקח בהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה:

ועולין באחד ומאה. אם נתערבו במאה של חולין:

וטעונים רחיצת ידים. הבא ליגע בהן צריך ליטול ידיו תחלה, שסתם ידים פוסלות את התרומה, ואת החלה שאף היא נקראת תרומה:

והערב שמש. טמא שטבל אינו אוכל בתרומה עד שיעריב שמשו, כדכתיב (ויקרא כ״ב:ז׳) ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים, והוא הדין לחלה:

ואינן ניטלים מן הטהור על הטמא. גזרה שמא יתרום שלא מן המוקף, משום דמסתפי שמא יגע הטמא בטהור ויטמאנו. ואנן בעינן שהתורם יתרום מן המוקף כדתנן בסמוך:

ואין ניטלין אלא מן המוקף. גרסינן, ופירוש מוקף קרוב וסמוך:

מן הדבר הגמור. שנגמרה מלאכתן, וחלה משתתגלגל העיסה:

עד שישייר מקצת. דחלה ותרומה כתיב בהו ראשית, ובעינן שיהו שיריהן נכרים:

חייבין עליה מיתה. פירש הר"ב זר האוכלן מזיד וכו'. ובתרומה כתיב ומתו בו כי יחללוהו וכן פירש הרמב"ם והר"ש והך קרא באוכל תרומה בטומאת הגוף הוא דכתיב. ותניא בסוף פרק הנשרפין דמפיק ליה מדסמיך להך קרא בתריה וכל זר לא יאכל קדש. ורש"י בפרק הערל (יבמות דף עג) מפרש למתניתין בכהן טמא שאכל תרומה טהורה. ואולי משום דאשכחן לרב דפליג בהנשרפים (פג:) בזר שאכל תרומה וסבירא דלוקה משום דאני ה' מקדשם הפסיק הענין משום הכי מפרש למתני' דלא תקשה לרב והואיל וכן אין הכרע ממשנתנו אי בטמא אי בזר ולא ה"ל לכ"מ בפ"ו מהלכות תרומות להביא ראיה ממנה לפסק הרמב"ם שהזר במיתה. שאין ממנה ראיה דדלמא בטמא הוא מתני' והכי איתא בהדיא בירושלמי פ"ב דבכורים מתני' פליגא על רב ומשני פתר לה בכהנים [פירוש טמאים] והא תנינן חומש וכי יש חומש בכהנים. ומשני פתר לה לצדדין היא מתני'. רישא בכהנים וסיפא בישראל:

ואסורים לזרים. כתב הר"ב בחנם היא שנויה וכו' ולר"י דאמר חצי שיעור דאוריי' וכו'. כ"כ הר"ש מטעם הירוש' דפ"ב דבכורים מתני' מסייע ליה לרבי יוחנן דאסורה לזרים פתר לה בפחות מכשיעור עכ"ל. וקשה לי דהא אף למאן דאמר דחצי שיעור דרבנן לא בחנם היא שנויה דנוקים לה מדרבנן דהא הכי נמי תני רחיצת ידים דלאו דאורייתא אלא גזירה שביעית מי"ח דבר שפירש הר"ב במ"ד פ"ק דשבת. ואף דמוע פירש הר"ש לעיל במ"ד וכן בפ"ב דבכורים דהוא מדרבנן וקראי דילפינן מינייהו כדפירש הר"ב בפ"ד דתרומות וריש פ"ב דערלה אסמכתות נינהו וכן כתב הרמב"ם בסוף פרק י"ד מהל' תרומות שהוא מדרבנן. ושוב מצאתי כדברי בתוס' דפרק הערל (יבמות עג.) שכתבו בשם הערוך ערך טען דאסור לזרים אצטריך לחצי שיעור דאסור למאן דאמר מדרבנן ולמאן דאמר מדאורייתא עכ"ל. והירושלמי מצאתי בזה הלשון מתני' מסייע לר"י ואסורים לזרים פתר לה פחות מכשיעור. ונראה בעיני שטעות סופר יש וצ"ל מתני' פליגא לר"י וקאי אדלעיל מיניה ר"ח בשם ר' יוחנן זר שאכל תרומה בעון מיתה וכו' מתני' פליגא על רב וכו'. ומשני לה כמו שהבאתיו לעיל. והשתא פריך מתני' על ר"י מדקתני ואסורים לזרים שמע מיניה דאין כאן עון מיתה אלא איסור בעלמא. ומשני דר"י פתר לה לאסורא בחצי שעור. ולא קאי השתא למימרא אי מדאורייתא אי מדרבנן. אלא קאמר דהכי פתר ללישנא דאסורים כי היכי דלא תקשה עליה דאין מיתה לזר האוכל תרומה:

[*וטעונין רחיצת ידים. פירש הר"ב הבא ליגע בהן וכו'. כמ"ש הר"ב בפ"ק דשבת משנה ד בגזרה השביעית. ועי' בפרק שני דחגיגה מ"ו מ"ש שם בס"ד]:

והערב שמש. עיין מ"ש בריש מסכת ברכות:

המוקף. עיין מה שכתבתי במשנה ג פרק ד דתרומות:

ומן דבר הגמור. עיין בפירוש הר"ב סוף פרק קמא דתרומות ומה שכתבתי שם:

עד שישייר מקצת. כתב הר"ב דכתיב ראשית ובעינן שיהו שירים נכרין. כלומר דאי אין שירים אין כאן ראשית. ולשון הגמרא בפרק ראשית הגז ראשית ששיריה ניכרין.