Tractate Zavim - Chapter 5 - Mishnah 1

הַנּוֹגֵעַ בַּזָּב אוֹ שֶׁהַזָּב נוֹגֵע בּוֹ, הַמַּסִּיט אֶת הַזָּב אוֹ שֶׁהַזָּב מַסִּיטוֹ, מְטַמֵּא אֳכָלִים וּמַשְׁקִים וּכְלֵי שֶׁטֶף בְּמַגָּע, אֲבָל לֹא בְמַשָּׂא. כְּלָל אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, כָּל הַמְטַמֵּא בְגָדִים בִּשְׁעַת מַגָּעוֹ, מְטַמֵּא אֳכָלִים וּמַשְׁקִין לִהְיוֹת תְּחִלָּה, וְהַיָּדַיִם לִהְיוֹת שְׁנִיּוֹת, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא לֹא אָדָם וְלֹא כְלֵי חֶרֶס. לְאַחַר פְּרִישָׁתוֹ מִמְּטַמְּאָיו, מְטַמֵּא מַשְׁקִין לִהְיוֹת תְּחִלָּה, וְהָאֳכָלִין וְהַיָּדַיִם לִהְיוֹת שְׁנִיּוֹת, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְגָדִים:

הנוגע בזב וכלי שטף במגע. דכי היכי דאדם הנוגע בזב מטמא בגדים בשעת מגעו, כך מטמא כל כלים שנוגע בהן בשעת מגעו בזב, חוץ מאדם וכלי חרס, דתניא בתורת כהנים, מנין לעשות שאר כלים כבגדים, תלמוד לומר (ויקרא ט״ו:ה׳) וטמא. יכול יטמא אדם וכלי חרס, תלמוד לומר בגד, בגד הוא מטמא ואינו מטמא אדם וכלי חרס. ודוקא בשעת מגעו בזב. אבל פירש, לא, דכתיב (ויקרא טו) ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא, בשעת מגעו מטמא בגדים. פירש, אינו מטמא בגדים:

אבל לא במשא. אם בשעת מגעו בזב נשא בגדים ולא נגע בהן, טהורים:

כל המטמא בגדים בשעת מגעו. כגון הנוגע בזב וזבה ויולדת, ובמעינותיהם, במשכבן, ובמושבן:

מטמא אוכלים להיות תחלה. מפני שהוא נחשב כאב הטומאה בשעת מגעו, כיון דאמרה תורה שהוא מטמא בגדים:

ואת הידים להיות שניות. אבל גופו של אדם, אינו מטמא, כדקתני סיפא שאינו מטמא אדם וכלי חרס:

לאחר פרישתו ממטמאיו מטמא את המשקין להיות תחלה. ואע״פ שאינו אלא ראשון לטומאה, עושה המשקין תחלה, דאפילו שני לטומאה מטמא משקין להיות תחלה. לפי שהן עלולין לקבל טומאה ואינו צריכין הכשר כמו האוכלים, גזרו בהן שיהיו לעולם תחלה, גזירה משום משקין הבאין מחמת שרץ שהם תחלה מן התורה:

והאוכלים והידים להיות שניות. דכיון דפירש ממטמאיו, אינו אלא ראשון בעלמא:

כל המטמא בגדים בשעת מגעו. כל אדם המטמא בגדים קאמר דהא משכחת כלים שאין מטמאין כלים ואם נגעו מטמאין אוכלין להיות תחלה כדמוכח מתני' דלקמן. דדוקא באין נוגעים מיירי סיפא הא נוגעים מטמאין שנים וכך קתני בהדיא בתוספתא כלים הנוגעים בזב כו' מטמאין שנים כו' ושם מפרש הר"ב דמתני' כל אדם קאמר:

וכלי שטף במגע. כתב הר"ב דתניא בתורת כהנים מנין לרבות שאר כלים כבגדים ת"ל וטמא. דה"מ למימר ורחץ במים בערב. וממילא משמע דטמא עד הערב אלא קרא יתירא לומר דעוד טמא ג"כ כל כלי שיגע בו. וכלי שטף כתב הערוך הן כלים של עץ שנאמר (ויקרא ט״ו:י״ב) וכל כלי עץ ישטף במים. וכמו כן כלי נחשת שנאמר (שם ו) ואם בכלי נחשת בשלה ומרק ושטף במים ע"כ. ומה יעשה בכלי עצם וכלי עור. אבל לשון רש"י בפ"ק דחולין דף כ"ה וזה לשונו כל שאר כלים שאינן כלי חרס מקרי כלי שטף עלשם שיש להם טהרה במקוה ע"כ. וכ"כ ג"כ הרמב"ם בהקדמת פירושו לזה הסדר. ומ"ש הר"ב יכול אדם וכלי חרס ת"ל בגד כו' דממעטינן אדם שאינו דומה לבגד. דבשלמא כלי שטף דומין לבגד בצד מה שגם הבגד כלי הוא משא"כ האדם וכן ממעטינן כלי חרס שאינו דומה לבגד שאין לו טהרה במקוה נ"ל:

בשעת מגעו. עיין מה שכתבתי בסוף מתניתין ב' בשם הרמב"ם (ד"ה מטמאין):

מטמא אוכלים ומשקין להיות תחלה. לשון הר"ב מפני שהוא נחשב כאב הטומאה כלומר לענין אוכלין ומשקין אע"פ שאינו אב הטומאה לענין אדם וכלי חרס:

ואת הידים להיות שניות. כחכמים דריש פ"ג דידים: