Tractate Parah - Chapter 3 - Mishnah 3

Tractate Parah - Chapter 3 - Mishnah 3

בָּאוּ לְהַר הַבַּיִת וְיָרְדוּ. הַר הַבַּיִת וְהָעֲזָרוֹת, תַּחְתֵּיהֶם חָלוּל, מִפְּנֵי קֶבֶר הַתְּהוֹם. וּבְפֶתַח הָעֲזָרָה הָיָה מְתֻקָּן קָלָל שֶׁל חַטָּאת, וּמְבִיאִין זָכָר שֶׁל רְחֵלִים וְקוֹשְׁרִים חֶבֶל בֵּין קַרְנָיו, וְקוֹשְׁרִים מַקֵּל וּמְסַבֵּךְ בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל חֶבֶל, וְזוֹרְקוֹ לְתוֹךְ הַקָּלָל, וּמַכֶּה אֶת הַזָּכָר וְנִרְתָּע לַאֲחוֹרָיו, וְנוֹטֵל וּמְקַדֵּשׁ, כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה עַל פְּנֵי הַמָּיִם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַל תִּתְּנוּ מָקוֹם לַצְּדוֹקִים לִרְדּוֹת, אֶלָּא הוּא נוֹטֵל וּמְקַדֵּשׁ:

Comments from Bartenura on Masechet Parah - Chapter 3 - Mishnah 3

באו להר הבית. התינוקות שעל גבי השוורים עם הכוסות מלאים מים:

בפתח העזרה. של נשים, הסמוכה לחיל:

היה מתוקן קלל של חטאת. כלי שמונח בו אפר חטאת מכל פרה שהיו שורפים, כדכתיב (במדבר י״ט:ט׳) והיתה לעדת בני ישראל למשמרת:

קלל. כד קטן. תרגום וכדה על שכמה (בראשית כ״ד:ט״ו) וקולתה על כתפה:

וזורקו לתוך הקלל. ומתוך כך כשהיה הזכר נרתע לאחוריו והיה המקל יוצא מן הקלל קולט מן האפר עמו ונשפך על גבי השוורים והתינוק נוטלו ואינו צריך להוציא ידו לחוץ. ובתוספתא משמע שלא הוצרכו לעשות כן אלא כשעלו מן הגולה שהיו כולם טמאין ואין יכולים ליגע, שאם היו נוגעים באפר הפרה היו מטמאין אותו. ומה שהיו זורקים המקל לתוך הקלל ולא בדרך הנחה, שלא יטמא האפר בהיסט משום ספק זיבה:

אל תתנו מקום לצדוקים לרדות. למשול בנו בדברי שחוק והתול, דסבר ר׳ יוסי כשעלו בני הגולה היו בהם טהורים שטיהרום באפר הפרה שהורידו עמהם לבבל והעלו ממנו עמם, ולא נטמאו משום ארץ העמים דלא גזרו טומאה על ארץ העמים אלא לאחר שעלו מן הגולה. לפיכך היה אפשר שאיש טהור יהיה נוטל את אפר הפרה, ולא הוצרכו לזכר של רחלים והלכה כר׳ יוסי:

Comments from Tosefot Yom Tov on Masechet Parah - Chapter 3 - Mishnah 3

ובפתח העזרה. פי' הר"ב של נשים הסמוכה לתיל *[שבחיל היה הקלל של חטאות כדתנן בס"פ וא"ת והרי החיל חוצה מע"נ היתה כדתנן במדות פ"ב משנה ג' וא"כ למה באו לשם עד פתח העזרה] זה מתיישב בל' התוספתא והביאה הר"ש וזוהי באו לשער היוצא מע"נ לחיל וקילולים של אבן היו קבועים בכותל מעלות של ע"נ וכסוייה' של אבן נראות בחיל ובתוכה אפר מכל פרה ופרה שהיו שורפים שנאמר והיתה לעדת בני ישראל למשמרת. ע"כ. ועמ"ש בס"פ:

קלל. לשון הר"ב כד קטן וכדה וכו' ואע"ג דסתם כד של חרס הכא ודאי דשל אבן כדתני' בתוספת' דלעיל ואל תתמה שכן במשנה ג' פ"י תנן נמי קלל וכתב הרמב"ם דאפשר לפ' בשל אבן אבל הראב"ד בפי' משנה ה' פ"ז דעדיות מפ' דקלל הוא כלי שאינו מקבל טומאה. ומסיק דמסתברא דלהכי איקרי קלל ל' קליל. ולא כדברי הערוך שמביא בערך קלת' תרגום וכדה על שכמה ע"כ:

מקל ומסבך. ונ"א או מסבך וכן העתיק הערוך. ופי' מל' נאחז בסבך:

וזורקו לתוך הקלל וכו'. כ' הר"ב ונשפך ע"ג השוורים. וכן ל' הר"ש וטעמייהו דהכא כשעלו מן הגולה היה כדמסקי ובאותו פעם לא היו יורדין *[כמו שאפרש] דירדו דתנן ברישא לא מיירי בכשעלו ומ"מ דוחק לומר כן. דסיפא לא מיירי בירדו דומיא דרישא ועוד אמאי לא ירדו דאטו במקדש ראשון לא היו נעשית הר הבית והעזרות חלולים מפני קבר התהום. ומיהו בזה י"ל שעד שלא בדקו מפני הרוגי נבוכדנצר. לא היו מחזיקים בטהרה היו צריכים שלא ירדו. אבל הרמב"ם לא הזכיר שיפלו על השוורים. וכך כתב ויפול לפניו ויקחהו וישליכהו במים. וזה כולו לבל יגע באפר הפרה כו' כי שמא הוא טמא ויטמא. לפי שאפר הפרה יטמא ויפסיד ע"כ. וירצה לומר שאע"פ שזה האפר ע"כ צריך שיקחהו בידו. הנה תקנו מה שיכולים לתקן כדי שלא יגע בשאר האפר. ומ"ש הר"ב שלא הוצרכו לעשות כן אלא כשעלו מן הגולה. וכשהחריב נבוכדנצר לא החריב אלא התקרה אבל הכותלים הניח הר"ש כלו' ושם בכותלים היה האפר מונח וצבור בקילולים כדלעיל בתוספתא. וא"ת ולמאי נ"מ תני מאי דהוו. י"ל דכשיבא הגואל ואליהו ויראנו אפר פרה. שהרי דרשו על ויקחו אליך שנרמז לו דשלך לעד עומדת כמו שהזכיר הפייטן ואנחנו טמאים לנפש אדם ולא הוטהרנו כי לנו אין אפר פרה ונדע מעכשיו כדת מה לעשות. ועוד מצינו ששנאו דינים שנהגו דוקא קודם בית הראשון בסוף זבחים:

כדי שיראה על פני המים. דג"ש גמירי מהדדי עפר סוטה ואפר פרה. רש"י פ"ב דסוטה דף ט"ז ועיין ספ"ד (בפי' הר"ב): *

[רי"א כו'. כתב הר"ב והל' כר"י. וכ"כ הרמב"ם ונ"ל משום דתשובתו נצחת היא דלא גזר וכו']:

לרדות. פי' הר"ב למשול. ונגזר ממאמר. וירדו בדגת הים (בראשית א׳:כ״ו). הרמב"ם: