Tractate Parah - Chapter 12 - Mishnah 4

הַמַּזֶּה מֵחַלּוֹן שֶׁל רַבִּים וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ וְנִמְצְאוּ הַמַּיִם פְּסוּלִים, פָּטוּר. מֵחַלּוֹן שֶׁל יָחִיד וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ וְנִמְצְאוּ הַמַּיִם פְּסוּלִין, חַיָּב. אֲבָל כֹּהֵן גָּדוֹל, בֵּין מֵחַלּוֹן שֶׁל יָחִיד בֵּין מֵחַלּוֹן שֶׁל רַבִּים, פָּטוּר, שֶׁאֵין כֹּהֵן גָּדוֹל חַיָּב עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ. מַחֲלִיקִין הָיוּ לִפְנֵי חַלּוֹן שֶׁל רַבִּים וְדוֹרְסִין וְלֹא נִמְנָעִין, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ, מֵי חַטָּאת שֶׁעָשׂוּ מִצְוָתָן, אֵינָן מְטַמְּאִין:

המזה מחלון של רבים. שעומד בחלון של רבים והזה שם על הטמאים העוברים, והזה על הטמא כסבור שהמים שבידו טהורים להזאה:

ונמצאו פסולים. אם נכנס בהזאה זו למקדש, פטור הטמא מקרבן, דהוי כספק טומאה ברה״ר דספיקו טהור. ופירש הרמב״ם הטעם, דטמא זה אנוס הוא, דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה ולבדוק אם המים כשרין להזאה אם לאו, כיון שהיה עומד ברה״ר ומזה על הרבים. אבל העומד בחלון של יחיד ומזה, הוה ליה לטמא לבדוק על המים אם כשרים, אם לאו, וכיון דלא בדק, שגגה היא זו ולא אונס, ואם נכנס למקדש בהזאה זו חייב קרבן, דהוי כספק טומאה ברה״י דספיקו טמא:

שאין כהן גדול חייב על ביאת המקדש. דכתיב (במדבר י״ט) ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל, מי שחטאו שוה לקהל דהיינו ליחידים, פרט לכהן גדול שאין חטאו שוה ליחידים:

מחליקין היו. כלומר כל כך מי חטאת היו שם עד שהיו מחליקין בהן בני אדם, ואפ״ה דורסים בהן, משום דלא מטמאין, הואיל ונעשית מצותן:

המזה מחלון של רבים כו'. פי' הר"ב דהוי כספק טומאה ברה"ר דספיקו טהור. כדתנן במשנה י"א פ"ד דטהרות. וז"ל מהר"ם המזה מחלון של רבים פי' שקבל הזאה מלגין של חטאת המונח בחלון של רבים ונכנס למקדש וכו' ונמצאו פסולים כגון שהניחו מכוסה ומצאו מגולה. או איפכא דפסולים מספק וכו' וספק טומאה ברה"ר. וחלון נקט משום דדרך להניח הלגין של חטאת בחלון שבחומה שלא יקבל טומאה וכה"ג אמרי' לעיל (פ"י משנה ה') פשט ידו לחלון ונטל את הלגין. נ"ל. ע"כ. וחלון שבחומה אינו חלון שנפתח מעבר לעבר שרואין ממנה אלא שהוא כמו תיבה שבתוך חומה (על הדרך שכתבתי ברפ"ו דמעילה) אבל לפירוש הר"ב הוא חלון העשוי לראות ממנו. ומ"ש הר"ב שהרמב"ם פי' הטעם וכו' משום דספק טומאה ברה"ר ממש לא הוי. דהא מיירי שנטמא בודאי אלא שהזייתו זו נמצאת פסולה. ובחבורו סוף ה' פרה כתב שחזק' המים שמזין מהן על הרבים שהן כשרים והרי זה כאנוס ע"כ. והר"ש כתב מחלון של רבים מטומאה דספק רה"ר. וכן פי' עוד לקמן. ונפלאתי מאוד דא"כ הזאה למה לי דספק טומאה ברה"ר טהור. ועוד דהיאך מחייבו בקרבן

שאין כ"ג חייב על ביאת מקדש. מתני' כר"ש דספ"ב דהוריות. הר"ש. וה"ל להר"ב לכתוב שאינה הלכה. ובפי' הרמב"ם בנא"י כתוב וזו סברת ר"ש ואינה הלכה כפי מה שבארנו בשני מהוריות. ואני כתבתי שם דנ"ל שהיא הלכה:

מחליקין היו. (פי' הרמב"ם מעמידין) באלו המי' ויגוללו שמלותם.

לפני חלון של רבים. רבותא נקט חלון של רבים דאע"פ שהזה על ספק טומאה ברה"ר חשוב נעשית מצותו כ"כ הר"ש. וזהו לשטתו אבל לפי' הר"ב והרמב"ם נ"ל דדברו בהווה. דאילו בחלון של יחיד אינו בנמצא שיהא שם מים רבים עד שיחליקו. ושוב ראיתי להרמב"ם בחבורו סוף ה' פרה (הל' ח') שכתב ולא היו חוששין להן שמא פסולים הם. כלומר ועדיין מטמאין כדתנן במשנה ח' פ"ט ולפי זה דוקא בחלון של רבים. דאילו בשל יחיד הא אמרן דמסתמא צריך לבדוק. וחוששין שמא פסולין הן: *

[ודורסין ולא נמנעים. לשון הרמב"ם והיו ג"כ דורסין (אותן) ברגליהם ולא היו נמנעין מלבא אל המקדש ומהתעסק בקדשים. ע"כ]:

מפני שאמרו מי חטאת שעשו מצותן אינן מטמאין. ואע"ג דבעדיות פ"ה משנה ג' פלוגתא דב"ש וב"ה קתני דב"ה מטמאין. התם רבי ישמעאל אמרה. ומשמע אבל חכמים פליגי עליה. ולא סברי להו שהוא מקולי ב"ש וחומרי ב"ה. וכיוצא בזה בפי' הר"ב רפ"ג דיבמות ובתוספתא הביאה ר"ש וכן היה ר"ג אומר למזה פרוש לאחריך שמא תטמא א"ל והלא מחליקין היו בפני חלון כו' מפני שאמרו וכו':