Tractate Oktzin - Chapter 1 - Mishnah 5

כָּל יְדוֹת הָאֳכָלִין שֶׁבְּסָסָן בַּגֹּרֶן, טְהוֹרִים. רַבִּי יוֹסֵי מְטַמֵּא. פְּסִיגָה שֶׁל אֶשְׁכּוֹל שֶׁרִקְּנָהּ, טְהוֹרָה. שִׁיֵּר בָּהּ גַּרְגִּיר אֶחָד, טְמֵאָה. שַׁרְבִיט שֶׁל תְּמָרָה שֶׁרִקְּנוֹ, טָהוֹר. שִׁיֵּר בּוֹ תְּמָרָה אַחַת, טָמֵא. וְכֵן בַּקִּטְנִיּוֹת, שַׁרְבִיט שֶׁרִקְּנוֹ, טָהוֹר. שִׁיֵּר בּוֹ גַּרְגִּיר אֶחָד, טָמֵא. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מְטַהֵר בְּשֶׁל פּוֹל וּמְטַמֵּא בְּשֶׁל קִטְנִיּוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רוֹצֶה בְּמִשְׁמוּשָׁן:

שבססן. שדש אותן ברגלי הבהמה או במקלות עם התבואה. ובססן, לשון בוססו מקדשך (ישעיה ס״ג):

ורבי יוסי מטמא. הואיל וראויים להפכן בעתר עם התבואה. ואין הלכה כרבי יוסי:

פסיגה של אשכול. דרך האשכול לצאת מן השדרה שלה כמה אשכולות קטנים, ואותן אשכולות נקראים פסיגי ענבים:

שריקנה. שנתרוקנה מן הפסיגים שבה, כלומר שהסירו ממנה הפסיגים הקטנים ונשארה ריקנית:

שייר בה גרגיר אחד טמאה. שנעשית כולה יד לאותו גרגיר:

שרביט של תמרה שריקנו. שהסיר התמרים ונשאר השרביט ריקן:

ור׳ אלעזר בן עזריה מטהר בשל פול. מפני שהפולין גסים הן ואין צריכין לשרביט, שאפילו מתערבים בפסולת נוח לנקרן:

ומטמא בשל קטנית. דשומר הוא, מפני שהן דקין ואין יכול לנקרן כשמתערבים בפסולת, וניחא ליה שיהו באותן שרביטין כדי שיוכל למשמשן ולטלטלן באותו שרביט. ואין הלכה כרבי אלעזר בן עזריה:

ר"י מטמא. לשון הר"ב הואיל וראויות להפכן בעתר עם התבואה כלומר כשהם עם התבואה. ראויות להפכן ונהפכה התבואה על ידיהן. אבל כפי משמעות לשונו. שנקראו ידות הואיל שעם התבואה ראויות הן להפכן. לא יתכן לפרש. דהא דהוי ידות היינו כשמשתמשות לתבואה. לא שהתבואה משמשת להן. ואף לפי מה שפירשתי לשונו. אכתי קשיא דכיון דכבר נידושו. א"כ מאי עם התבואה. דודאי ע"י הדישה נתרוקנה התבואה מהן. ולשון רש"י בפ"ק דסוכה דף י"ד הואיל וראויות להפוך ראשי השבולים בעתר ע"י הידות. ע"כ. ופי' עתר כתב רש"י פורק"א בלע"ז. ואלמלא הידות אין נוחין להפכן בה. דמתוך שהם קצרים יוצאין מבין ב' עוקצים של עתר ונשמטין ממנה:

פסיגה של אשכול. פי' הר"ב דרך האשכול כו' ואותן אשכולות נקראו פסיגי ענבים. לא ידעתי למאי קאמר שנקראו פסיגי ענבים. או באיזה מקום שנקראו כן. ולפי לשון המשנה פסיגי אשכול נקראים. ובפי' הר"ש פ"ז דפאה משנה ד' ולאותן אשכילות קטנים קרי פסיגים. בירושלמי ובתוספתא. וכתב עוד פסיגים. מל' נתחים. כדכתיב (ויקרא א׳:י״ב) ונתח אותו לנתחיו. ומתרגמינן בירושלמי ופסיג יתיה לפסיגייהו:

שריקנה. ל' הר"ב שנתרוקנה מן הפסיגים שבה. כלומר שהסירו ממנה הפסיגים הקטנים ונשארת רקנית. יש לפרש כדכ' שם עוד הר"ש. דיש באשכול סמוך לעוקצה פסיגים גדולים. ומכל פסיגה ופסיגה יוצאין כמה פסיגים. ע"כ. אבל לא ידעתי מאי דוחקיה דהר"ב למוקי למתני' דוקא באיתן פסיגים גדולים. ועוד דקתני שייר בה גרגיר א'. ולדבריו ה"ל למתני שייר בה פסיג א'. אלא נראה לפרש דמיירי בסתם פסיגים. שיש בהן גרגירי ענבים וכן הוא ל' הר"ש הכא. ובפיאה. ונתרוקנה היינו מן הענבים שבה. והוי דומיא דשרביט שפי' הר"ב שהסיר התמרים:

שרביט של תמרה. יצא מן הקצה הזה העבה. אשר הוא דמות קצה הלולבין (כדפי' במשנה ג') שבטים דקים ארוכים יהיה באורך כל א' מהם שני זרתות. או ג'. והאחד מן השבטים הדקים נקרא שרביט של תמרה. ובו יהיו התמרים צומחים. הרמב"ם לעיל משנה ג':

וכן בקטניות. ופול נמי בכללן. וכן מוכח נמי לשון רש"י דפרק העור והרוטב (חולין דף קי"ט:)

ומטמא בשל קטנית. לשון הר"ב דשומר הוא וכן לשון הר"ש גם בפי' הרמב"ם כך הוא. ולכאורה מתני' בידות קמיירי כדתני רישא כל ידות כו' וכן מדקתני בכולהו טמא. ולא קתני מצטרף. ובפסיגה פי' הר"ב לענין יד. וכ"כ הר"ש בפ"ז דפאה. ומיהו בגמרא דפרק העור והרוטב (חולין דף קי"ט) מייתי לה להך דראב"ע לענין שומר. ושם כתבו התוס' לפי דרכם דבכל הספרים כתוב שייר גרגיר א' בכל שומר ושומר טמא. אבל גי' רש"י כגי' דידן שייר בה גרגיר א' טמא. מ"מ משמע מסוגיא דהתם דשרביטין שומרים הן. והרמב"ם בפ"ה מהט"א [הלכה ט'] כתב פסיגה כו' ואם נשתייר כו' הרי זה יד כו' וכן שרביט תמרה וכו' וכן שרביט קטנית כו':