Tractate Mikvaot - Chapter 2 - Mishnah 10

מִקְוֶה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה מַיִם וָטִיט, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מַטְבִּילִין בַּמַּיִם וְאֵין מַטְבִּילִין בַּטִּיט. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, בַּמַּיִם וּבַטִּיט. בְּאֵיזֶה טִיט מַטְבִּילִין. בְּטִיט שֶׁהַמַּיִם צָפִים עַל גַּבָּיו. הָיוּ הַמַּיִם מִצַּד אֶחָד, מוֹדֶה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שֶׁמַּטְבִּילִין בַּמַּיִם וְאֵין מַטְבִּילִין בַּטִּיט. בְּאֵיזֶה טִיט אָמְרוּ. בְּטִיט שֶׁהַקָּנֶה יוֹרֵד מֵאֵלָיו, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מְקוֹם שֶׁאֵין קְנֵה הַמִּדָּה עוֹמֵד. אַבָּא אֶלְעָזָר בֶּן דּוֹלְעַאי אוֹמֵר, מְקוֹם שֶׁהַמִּשְׁקֹלֶת יוֹרֶדֶת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הַיּוֹרֵד בְּפִי חָבִית. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַנִּכְנָס בִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד. רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר, הַנִּמְדָּד בַּלֹּג:

רבי יהושע אומר בטיט ובמים. כשהמים צפים על גבי הטיט ואפילו רגליו שוקעות בטיט מטבילין לר׳ יהושע, מפני שהמים מקדימים. ור׳ אליעזר לית ליה האי סברא. אבל אם היה מטביל כלי קטן במים הצפים על גבי הטיט, בהא מודה ר׳ אליעזר דעלתה לו טבילה, כיון שלא היה שוקע בטיט כלל ומצטרף להשלים ארבעים סאה. והלכה כרבי יהושע:

שהקנה יורד מאליו. שהוא רך ונימוח כל כך שאם ישימו בו קנה ישקע בטיט מאליו:

מקום שאין קנה המדה עומד. קנה שמודדין בו אינו עומד מאליו בתוכו, וזה אינו רך ונימוח כראשון:

משקולת. בדיל של הבנאים. וכל השיעורין הללו כל אחד מוסיף בקושי הטיט ועביו, שהראשון רך מכולם, והשני קשה הימנו, והשלישי קשה הימנו, וכן כולם:

בפי חבית. שפיה צר וקטן. ואם הטיט רך כל כך שיכול לישפך ולהיכנס בפי הצר של חבית, עלתה לו טבילה:

שפופרת הנוד. שפופרת של קנה שמניחין על פי הנוד ששופכים לתוכו. ושיעור הנקב של שפופרת הנוד, שיהיו חוזרות בו שתי אצבעות בינוניות, שהן רוחב שתי אצבעות הראשונות של פס היד, לא הגודל:

הנמדד בלוג. כל זמן שהוא רך כל כך שהוא נמדד בלוג והוא כלי שמחזיק שש ביצים, הוא נמדד עם המקוה וטובלין בו. והלכה כרבי יהודה:

רי"א במים ובטיט. פירש הר"ב מפני שהמים מקדמין וכי הא דתנן בספ"ז. ופי' הר"ב וז"ל שהמים מקדמים להטביל הרגלים קודם שישקעו בטיט ובמים הוטבלו. וק"ל דמאי מהני הא דהוטבלו במים קודם שנשקעו בטיט. והרי אז לא היתה המטה כולה במים. ואנן כולה בבת אחת בעינן שתהא במים כמ"ש שם הר"ב. וז"ל הר"ש [שם] שהמים מקדמין לאותן הגומות של כרעי המטה ובמים הוטבלה ואין כאן חציצה דאין חוצץ אלא טיט היון וטיט היוצרים [כדתנן בפ"ט מ"ב]. ע"כ. וקשה לי דהיאך מקדמין המים לגומות. דהרי הגומות אינן נעשות אלא ע"י הרגלים. אבל לשון הרא"ש מפני שהמים מקדמין. כלומר דכשתחב רגלי המטה בטיט כבר קדמו המים ונגעו ברגלי המטה קודם שהגיעו לטיט. ואותם המים מחוברים למקוה. הילכך לא הוי חציצה. כדתנן [ספ"ח] האוחז באדם ובכלים ומטבילן טמאים ואם הדיח ידיו במים טהורים ע"כ:

מודה ר' יהושע. שמטבילין במים ואין מטבילין בטיט. ומיהו אצטרופי מצטרף להשלים לארבעים סאה [כמו שכתב הר"ב אליבא דר"א] הר"ש: [*ועיין רפ"ז]: