Tractate Kelim - Chapter 9 - Mishnah 6

Tractate Kelim - Chapter 9 - Mishnah 6

הַגֶּפֶת וְהַזַּגִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ בְטָהֳרָה וְהָלְכוּ עֲלֵיהֶם טְמֵאִים, וְאַחַר כָּךְ יָצְאוּ מֵהֶן מַשְׁקִין, טְהוֹרִין, שֶׁמִּתְּחִלָּתָן נַעֲשׂוּ בְטָהֳרָה. כּוּשׁ שֶׁבָּלַע אֶת הַצִּנּוֹרָא, מַלְמָד שֶׁבָּלַע אֶת הַדָּרְבָן, לְבֵנָה שֶׁבָּלְעָה אֶת הַטַּבַּעַת, וְהֵן טְהוֹרִים, נִכְנְסוּ לְאֹהֶל הַמֵּת, נִטְמָאוּ. הֱסִיטָן הַזָּב, נִטְמָאוּ. נָפְלוּ לַאֲוִיר הַתַּנּוּר טָהוֹר, טִמְּאוּהוּ. נָגַע בָּהֶן כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה, טָהוֹר:

Comments from Bartenura on Masechet Kelim - Chapter 9 - Mishnah 6

והלכו עליהן טמאים. בני אדם טמאים:

טהורים. שלא נטמאו בדריסתן, כיון שלא נקרא עליהם שם טומאה בעולם:

כוש. פלך שהאשה טווה בו ויש ברזל עקום בראשו ושמו צינורא, ופעמים נשקע הברזל בתוך העץ וכולו מכוסה בעץ:

מלמד. מקל ארוך ובראשו כעין מסמר דק, ומדריכים בו הפרה לתלמיה, לכך הוא קרוי מלמד הבקר. והמסמר שבראשו קרוי דרבן, כמו דברי חכמים כדרבונות (קהלת י״ב:י״א):

ולבינה שבלעה את הטבעת. שגבל הטבעת בטיט הלבינה ונצרפה עמה בכבשן:

נכנסו לאוהל המת. כשהן בלועים וטמונים בתוך הכוש או בתוך המלמד או בתוך הלבינה:

נטמאו. שאין מציל באוהל המת וכן מיד כלי חרס אלא כלי שיש לו תוך, והאי לא דמי אלא לעצם כשעורה הכרוך בסיב:

הסיטן הזב. אע״פ שלא נגע בהן אלא שהכריען:

נטמאו. שהזב מטמא בהיסט. אפילו המוקף צמיד פתיל מיטמא בהיסט, כל שכן האי:

נגע בהן ככר של תרומה. כשהן בלועין:

טהור. הככר. ואע״פ שהוא של תרומה ושני פוסל בו. ואפילו הברזל הבלוע הוא אב הטומאה לא אמרינן נעשה העץ המכסה אותו ראשון או שני ויהיה הככר שלישי ונפסל, אבל מטמאים את התנור ואע״פ שהן בלועין, לפי שהתנור מיטמא מאוירו ואפילו לא נגעה הטומאה בו, וטומאה בלועה מטמאתו כדפרישנא בפרקין דלעיל:

Comments from Tosefot Yom Tov on Masechet Kelim - Chapter 9 - Mishnah 6

הגפת והזגין כו' ואח"כ יצאו מהן משקים טהורים. שמתחלתן נעשו בטהרה. ומסיים הרמב"ם בפ"ט מהל' טומאת אוכלין. שאם נעשו מתחלה בטומאה ויצאו מהן משקים טמאין וטעמא שכיון שהיו טמאין לא פרחה טומאתן אבל כשמתחלה נעשו בטהרה ולא היה עליהם שם טומאה. אין הלוך הטמאים שעליהם מטמאן למשקה שיוצא אח"כ שאע"פ שכבר הוכשרו במשקים שיצא מהן כשנעשו בטהרה. מ"מ הואיל ובטהרה נעשו לא נקרא עליהן שם טומאה מעולם כל' התוספתא [רפ"ג] דטהרות שהביא הר"ש הלכך טהורין הן המשקים היוצאים אח"כ. ואין הלוך הטמאין מטמאן. לפי שגפת וזגין אינן עומדין להיות משקה יוצא מהן. ובתוספתא דמכילתין בפ"ו שנויי' לענין הוסק התנור כי ההיא מתני' דלעיל. וז"ל הגפת שנעשה בטהרה ונפלה לאויר התנור אפי' בשעת הסיקו טהור ושנעשית בטהרה ונטמאת פי' הר"ש כגון שהלכו עליהם טמאים. ע"כ. ונפלה לאויר התנור בשעת הסיקו טמא. שלא בשעת הסיקו טהור ור"ש מטהר. ר' אליעזר בר' שמעון אומר ב"ש מטמאין וב"ה מטהרין בד"א בחדשה אבל בישנה הכל מודין שהיא טהורה:

והזגין. קליפת הענבים. הרמב"ם ועיין במשנה ב פרק ו דנזיר:

לבינה שבלעה את הטבעת. פי' הר"ב שגבל הטבעת בטיט הלבינה כו'. וכן פי' הרמב"ם אבל לפי לשון המשנה משמע שהיתה כבר לבינה קודם שבלעה. ומהר"ם כתב וז"ל דרך השרים שקובעים טבעת באבני גזית כדי שיקשרו שם סוסיהם. וכן עושין גם כן תוך בנין של לבנים ע"כ:

נכנסו לאהל המת נטמאו. פי' הר"ב שאין מציל באהל המת וכן מיד כלי חרס אלא כלי שיש לו תוך כו'. כך כתב הר"ש ולשטתו דס"ל דכלי מתכות ניצול בצמיד פתיל כשהוא של חבר כמו שכתבתי במ"ב הוצרך לפרש כן. אבל לשטת הרמב"ם וכמו שפי' הר"ב שם. דאף בשל חבר אמרו אין כלי שטף נצול בצמיד פתיל. אין צורך לסברא זו לומר דדוקא בכלי שיש לו תוך מציל. והרמב"ם כתב בפ"כ מהלכות טומאת מת בטעם משנתנו שאין הבלועים בכלים מצילים אלא בצמיד פתיל ע"כ. וכלומר דבצמיד פתיל יש לו הצלה ע"י אגב היכא דבטיל כמו בטפילה. ומגופה דריש פירקין וכן מוכח מהמשך דבריו שם:

נפלו לאויר התנור טהור טמאוהו. פי' הר"ב לפי שהתנור כו' וטומאה בלועה כו' כדפרישנא בפרקין דלעיל משנה ה:

טהור טמאוהו. לא המ"ל טמא נטמאו כסדרא דרישא. משום דאין כלים מיטמאים מאויר כלי חרס. מהר"ם:

נגע בהן ככר של תרומה טהור. כתב הר"ב לא אמרי' נעשה העץ המכסה אותו ראשון או שני כו'. וא"ת והא לאו פשוטי כלי עץ הוא. דהא כלי המקבל טומאה חשבינן ליה ברפט"ז דאהלות וכמ"ש שם בס"ד. תירצו בתוס' בפ"ק דשבת דף יז בשם ר"י דאיכא לאוקמי בכה"ג שא"א להוציא הדרבן. אלא א"כ ישבר בית קבולו ולכך לא חשיב תו בית קבול: