Tractate Kelim - Chapter 6 - Mishnah 3

שָׁלֹשׁ אֲבָנִים שֶׁעֲשָׂאָן שְׁתֵּי כִירַיִם, נִטְמֵאת אַחַת מִן הַחִיצוֹנָה, הָאֶמְצָעִית הַמְשַׁמֶּשֶׁת אֶת הַטְּמֵאָה, טְמֵאָה. הַמְשַׁמֶּשֶׁת הַטְּהוֹרָה, טְהוֹרָה. נִטְּלָה הַטְּהוֹרָה, הֻחְלְטָה הָאֶמְצָעִית לְטֻמְאָה. נִטְּלָה הַטְּמֵאָה, הֻחְלְטָה הָאֶמְצָעִית לִטְהוֹרָה. נִטְמְאוּ שְׁתַּיִם הַחִיצוֹנוֹת, אִם הָיְתָה הָאֶמְצָעִית גְּדוֹלָה, נוֹתֵן לָזוֹ כְדֵי שְׁפִיתָה מִכָּאן וְלָזוֹ כְדֵי שְׁפִיתָה מִכָּאן, וְהַשְּׁאָר טָהוֹר. וְאִם הָיְתָה קְטַנָּה, הַכֹּל טָמֵא. נִטְּלָה הָאֶמְצָעִית, אִם יָכוֹל לִשְׁפֹּת עָלֶיהָ יוֹרָה גְדוֹלָה, טְמֵאָה. הֶחֱזִירָהּ, טְהוֹרָה. מֵרְחָהּ בְּטִיט, מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה מִשֶּׁיַּסִּיקֶנָּה כְּדֵי לְבַשֵּׁל עָלֶיהָ אֶת הַבֵּיצָה:

שלש אבנים שעשאן שתי כירים. שהאבן האמצעית משמשת לזו ולזו:

האמצעית המשמשת לטמאה. חציה של האמצעית המשמשת לחיצונה שהיא טמאה, טמאה. וחציה המשמשת לחיצונה שהיא טהורה, טהורה:

נחלטה האמצעית לטמאה. וכולה טמאה:

לשפות עליהן. על שתי החיצונות:

החזירה. לאמצעית:

טהורה. שבטלה כירה ראשונה וכאילו נתץ כירת היורה הגדולה:

מקבלת טומאה משיסיקנה. דבעי היסק ככירה חדשה:

שלש אבנים. שחברן בטיט ועשאן שתי כירות בין שחברן זו לזו ולא חברן לקרקע. בין שחברן בקרקע ולא חברן זו לזו. הרמב"ם פרק ט"ו מהלכות כלים:

האמצעית המשמשת את הטמאה טמאה כו'. פי' הר"ב חציה של אמצעית המשמשת כו'. דמסתמא האבן האמצעית היא לא גדולה ולא קטנה. אלא כדי שימוש לשתי האבנים שבצדה שהחצי ממנה צריכה לשפיתה זו והחצי לשפיתה לזו ואם היתה גדולה מכך ודאי שדינה כדין המפורש בגדולה דסיפא. אלא שנ"ל דאף אם היתה קטנה הואיל וכשמשמשת לטמאה אין בה עוד מקום להשתמש בה הטהורה. דג"כ הכל טמא כמו בסיפא. ועיין בסמוך. ומשום דמסתמא לוקחין אבן באמצע שהוא ממוצע ובינוני. שהחצי ממנה צריכה לתשמיש זו וחצי לזו להכי תני המשמשת כו' ובסיפא הא קמ"ל דכשהאבן גדולה אע"פ ששתי האבנים שבשתי צדיה טמאות מ"מ נותן לזו כו'. והשאר טהור. והר"ש כתב המשמשת לטמא היינו מקום שפיתה. ע"כ. וא"ת דבסוף מתני' דלעיל בכירת הטבחים בזמן שהוא נותן אבן בצד אבן מדמה להו הר"ב לקלמרין המתואמות דבפ"ב מ"ז. והתם ר' יוחנן בן נורי אמר דחולקין דופן האמצעית כו'. וכתב הר"ב שאינו הלכה. וכן בפי' הרמב"ם דהתם בנא"י שבידי וכן לא העתיק דבריו בחבורו ספי"ג מהלכות כלים. וי"ל דהכא שאני דכיון דתשמישן הוא ע"ג האבנים לשפות עליהן לפיכך המשמש לטהור טהור. שמתחלה לוקחים אבן שנוכל לשמש לשניהם אף כשיחלק לשנים משא"כ בקלמרין אין רגילין לעשות דופן עב ביניהם הראוי ליחלק. ומש"ה ה"נ בקטנה כולה טמא כמו התם וכדכתבתי ועי' במשנה ה פכ"ה:

הוחלטה. התקיים [ובנא"י נצמת] דינה תרגום לצמיתות לחלוטין ולזה נקרא האיש אשר נדין עליו בצרעת וקיים הכהן בו דינו מצורע מוחלט. הרמב"ם:

[*לטומאה. נ"ל שצ"ל לטמאה וכמו שהעתיקו הר"ב והר"ש וכבסיפא דתנן לטהורה ולא תנא לטהרה. אלא שהרמב"ם בפט"ו מה"כ העתיק לטומאה ובסיפא כתב טהורה האבן האמצעית כולה]:

עליה. הוא כינוי הכירה ההווה מן [שתי] האבנים הנשארים. הרמב"ם. והר"ב העתיק עליהם נראה שגירסתו כך היתה וכ"נ שהיתה גו' הר"ש:

מרחה בטיט. ל' הרמב"ם חיברה בארץ בטיט. ע"כ. וכבר כתבתי לשונו שבחבורו דה"ה חברן זה לזה ולא חברן בקרקע:

מקבלת טומאה משיסיקנה כו'. ל' הרמב"ם הנה היא תטמא בעתיד ר"ל הכירה ההווה מן האבן הראשונה והאבן המוחזרת. וז"ל בחבורו מקבל טומאה מכאן ולהבא והוא שיסיקנה לכל אחת מהן כדי כו':

את הביצה. קלה שבביצים וכו' כדתנן פרק דלעיל משנה ב [ואפשר שלז"א הביצה בה"א הדעת] :