Tractate Kelim - Chapter 27 - Mishnah 1

הַבֶּגֶד מִטַּמֵּא מִשּׁוּם חֲמִשָּׁה שֵׁמוֹת. הַשַּׂק, מִשּׁוּם אַרְבָּעָה. הָעוֹר, מִשּׁוּם שְׁלֹשָׁה. הָעֵץ, מִשּׁוּם שְׁנַיִם. וּכְלִי חֶרֶס, מִשּׁוּם אֶחָד. כְּלִי חֶרֶס מִטַּמֵּא מִשּׁוּם כְּלִי קִבּוּל. כֹּל שֶׁאֵין לוֹ תוֹךְ בִּכְלֵי חֶרֶס, אֵין לוֹ אֲחוֹרָיִם. מוּסָף עָלָיו הָעֵץ, שֶׁהוּא מִטַּמֵּא מִשּׁוּם מוֹשָׁב. וְכֵן טַבְלָא שֶׁאֵין לָהּ לִזְבֵּז, בִּכְלֵי עֵץ, טְמֵאָה, וּבִכְלֵי חֶרֶס, טְהוֹרָה. מוּסָף עָלָיו הָעוֹר, שֶׁהוּא מִטַּמֵּא מִשּׁוּם אֹהָלִים. מוּסָף עָלָיו הַשַּׂק, שֶׁהוּא מִטַּמֵּא מִשּׁוּם אָרִיג. מוּסָף עָלָיו הַבֶּגֶד, שֶׁהוּא מִטַּמֵּא מִשּׁוּם שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ:

הבגד מיטמא משום חמשה שמות. כדמפרש ואזיל. משום כלי קיבול, משום מושב, משום אוהלים, משום אריג, משום שלש על שלש. וכל אחד מהם משונה שיעורו זה מזה. כיצד, בגד שיש לו בית קיבול, כגון צרור מרגלית דתנן לעיל, או בית קיבול שמן, או בית קבול שעוה, שיעורו בכל שהוא. [ומשום מושב, אם נטמא] במדרס הזב, שיעורו אין פחות משלשה טפחים על שלשה טפחים. ואם נעשה אוהל למת דכתיב (במדבר י״ט:י״ח) והזה על האוהל, אין טמא בפחות מטפח על טפח. ואם הוא אבנט או חגור, מיטמא משום אריג, אע״פ שאין בו שיעור שיהיה ראוי להקרא בגד, שאין ברחבו שלש אצבעות, אפילו הכי טמא מפני שהוא אריג. וילפינן ליה משק, מה שק טווי ואריג אף כל טווי ואריג. וכל שאר טומאות אין בגד מיטמא ולא מטמא בפחות משלשה אצבעות על שלש אצבעות, דאינו חשוב לא לעניים ולא לעשירים ואינו קרוי בגד:

השק. הוא האריג משער ונוצה של עזים:

משום ארבעה שמות. דשיעור שלש אצבעות [על שלש אצבעות] אין בו:

העור משום שלשה. דלית ביה משום שלש על שלש, ולית ביה נמי משום אריג:

העץ משום שנים. דלית ביה טומאת אוהלים, כדתנן בפרק במה מדליקין, כל היוצא מן העץ אינו מיטמא טומאת אוהלים. ולית ביה נמי משום אריג, ולא משום שלש על שלש:

החרס משום אחד. משום בית קיבול בלבד. דלית ביה כל הני דאמרינן. ומדרס נמי לית ביה, דכתיב במדרס הזב (ויקרא ט״ו:ה׳) ואיש אשר יגע במשכבו, מקיש משכבו לו, מה הוא שיש לו טהרה במקוה אף כל שיש לו טהרה במקוה, פרט לחרס שאין לו טהרה במקוה שאינו נעשה משכב לזב:

אין לו אחוריים. שאין כלי חרס מקבל טומאה מאחוריו, כדכתיב (ויקרא י״א:ל״ג) וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו וגו׳. ואם נגעה טומאה מאחוריו לא נטמא כלל:

שהוא מיטמא משום אריג. מה שאין כן בעור, דאפילו חתכו לרצועות דקות וארגן אינו חשוב אריג:

הבגד מטמא משום חמשה. פירש הר"ב [*כגון צרור מרגלית דתנן לעיל. פרק דלעיל מ"ב. ומ"ש הר"ב או בית קבול שמן. הוא דבר תמוה. שהבגד יקבלו בו השמן ואיך יתקיים בו. אבל הרמב"ם לא כתב לזה על הבגד עצמו. אלא הביא ראיה ששיעור הקבול בכל שהוא. מדתנן בספי"ז לקבל שמן ואמשחזת נשנה שם. ומ"ש הר"ב ואם נעשה אהל למת. דכתיב והזה וכו' למדנו שאהל טמא. אפילו לא נגע בו טומאה. הרמב"ם פ"ה מהט"מ [הלכה יב]. ומ"ש הר"ב אם נטמא במדרס הזב שעורו אין פחות מג"ט כו'. כדפי' במתני' דלקמן. וע' במ"ד. ומ"ש הר"ב אם נעשה אהל כו' אין טמא בפחות מטפח על טפח. עיין באהלות פ"ג מ"ז. ומה שפי' הר"ב] אם הוא אבנט או חגור מטמא משום אריג. אע"פ שאין בו שיעור כו' וילפינן ליה משק. [*ושק גופיה ילפינן בספרא. הביאה הרמב"ם בפירושו וז"ל שק אין לי אלא שק מנין לרבות את הקלקי ואת החבק ת"ל שק. אי שק יכול יטמא חבלים ומשיחות. ת"ל שק. מה שק מיוחד טווי וארוג אף כל טווי וארוג. ע"כ]. וא"ת ואכתי כל שהוא למה טמא והא בעינן שיטלטל מלא וריקן דומיא דשק [כמ"ש הר"ב רפט"ו]. י"ל דראוי לכוף ולקפל וליקח בו מרגלית. או מחט. וא"ת א"כ פשוטי כלי עור אמאי טהורין [כדתנן ברפט"ו] הרי ראוין הם לקפל בו שום דבר כמו הכא וי"ל דמיירי בעור שלוק שהוא קשה. תוס' פ"ו דשבת דף סג ע"ב. ול' הרמב"ם רפכ"ב מה"כ שיעור הבגד להתטמא ג' טפחים כו' בד"א בקרעים מן הבגדים אבל האורג בגד בפני עצמו כל שהוא. הרי זה מקבל שאר טומאות. חוץ מטומאת מדרס. שאין מקבל אותה אלא הראוי למדרס. ע"כ:

[*אין לו אחורים. פי' הר"ב שאין כלי חרס מקבל טומאה מאחוריו כו'. וכ"כ הר"ש. ומסיים ותימה מה חדוש הוא דאחוריו טהורין. כיון דאפי' מקום תשמיש שלו טהור. ונראה דמיירי באחוריים שיש להם תוך. כגון במקום חקק בית מושבם כעין ההוא דלעיל פ' שני. דהאי כיון דמפניו אין לו תוך. אחוריו טהורין. אעפ"י שיש להן תוך. עכ"ל. וכה"ג לק' בר"פ האחרון בפי' הר"ב על טבלא ואסקוטל'. ואני תמה על שניהם. על הר"ב ועל הר"ש. שכלל הזה נשנה בפ' ב סוף מ"ג. וכל אחד מהם מפרש שם בענין אחר. שהר"ב פי' שם לענין כלי שטף. כמ"ש שם בס"ד. וע"ש]:

[*מוסף עליו העור שהוא מטמא משום אהלי' מוסף עליו השק כו'. ילפינן אהל דבמת מאהל דבמשכן. ושק אריג משער ונוצה של עזים. כדפירש הר"ב במשנה דלקמן. ואף עור בהמה טמאה ילפינן מק"ו [מנוצה של] עזים דאינו מטמא בנגעים. כדאיתא פרק במה מדליקין (שבת דף כח ע"ב)]: