Tractate Kelim - Chapter 14 - Mishnah 3

הַקַּנְטָר שֶׁל בַּנַּאי, וְהַדָּקוֹר שֶׁל חָרָשׁ, הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִין. יִתְדוֹת אֹהָלִים וְיִתְדוֹת הַמָּשׁוֹחוֹת, טְמֵאוֹת. שַׁלְשֶׁלֶת שֶׁל מָשׁוֹחוֹת, טְמֵאָה. הָעֲשׂוּיָה לָעֵצִים, טְהוֹרָה. שַׁלְשֶׁלֶת דְּלִי גָדוֹל, אַרְבָּעָה טְפָחִים. וְשֶׁל קָטָן, עֲשָׂרָה. חֲמוֹר שֶׁל נַפָּחִין, טָמֵא. מְגֵרָה שֶׁעָשָׂה שִׁנֶּיהָ בְתוֹךְ הַחוֹר, טְמֵאָה. עֲשָׂאָהּ מִלְּמַטָּן לְמַעְלָן, טְהוֹרָה. וְכָל הַכְּסוּיִן טְהוֹרִים, חוּץ מִשֶּׁל מֵחָם:

הקנטר של בנאי. פירשו בו שהוא שבט ומטה של ברזל שהבנאים חותכים בו את הכותל:

הדקור. יתד. כמו יחפור בדקר ויכסה דתנן בריש פרק קמא דביצה:

חרש. נגר:

יתדות אוהלים. נועצים יתדות של ברזל בארץ ומותחים אוהלים וקושרים מיתרים ביתדות. ואין זה תשמישו, על ידי קרקע. שהרי לדבר המיטלטל הן משמשים:

ויתדות המשוחות. מודדי הקרקע לחלוקת אחים, נועצים יתדות בקרקע וקושרים בו חבל ומודדים:

שלשלת של משוחות טמאה. לפי שבמדידת החבל יש עול. פעמים שמותח לזה יותר מזה, לפיכך רגילים לעשות שלשלת למדוד בה:

עשויה לעצים. לקשור בה חבילה של עצים, או למדוד בה עצים, שיש מקומות שמוכרים עצים במדה מלוא חבל. והשלשלת המיוחדת לכך טהורה, דהויא כמתכת המשמשת את העץ:

ארבעה טפחים. ויותר מכן לא חשיב יד:

חמור של נפחים. העץ שהמפוח של נפחים רוכב עליו נקרא חמור. כך פירשוה לי רבותי. ובמקום אחר מצאתי שהוא כלי ברזל כצורת חמור, והאומן רוכב על הקצה האחד ומכה על הקצה השני, ועושים כך כשרוצים להכות על הכלים הגדולים ששפתן גבוהה וגדולה מאד:

מגירה. המסר שנוסרים בה הלוחות, שנטמאת, ועשה שיניה בתוך החור של דלת, לא יצאה מידי טומאה, והרי היא טמאה כמו שהיתה, עד שיקבענה בדלת במסמר. והכי מפורש בתוספתא:

עשאה מלמטה למעלה. שהפכה ונתנה הפוכה בחור הדלת:

טהורה. אע״פ שלא קבעה במסמר:

כל הכיסויין טהורין. לפי שאין לכיסויין שם בפני עצמן:

חוץ משל מיחם. וכל כיוצא בו שיש לו שם בפני עצמו ומשתמשין בו בפני עצמו, כמו כיסוי טני של רופאים דתנן לעיל פרק טבעת אדם [משנה ג׳] דטמא לדברי הכל, לפי שמניחין בו סממנים:

הקנטר. כתב הר"ב פירשו בו שהוא שבט וכו' שהבנאים חותכים בו את הכותל. כך הוא הלשון בערוך. אבל הר"ש העתיק בשמו והיא עשוי לחתוך בו את הברזל:

ושל קטן עשרה טפחים. הרמב"ם ספ"ט מה"כ:

וכל הכסויין. ר"ל כסויין של מתכות. הרמב"ם:

חוץ משל מיחם. כתב הר"ב וכל כיוצא בזה כו'. דאין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ. הר"ש: