Tractate Kelim - Chapter 10 - Mishnah 1

אֵלּוּ כֵלִים מַצִּילִין בְּצָמִיד פָּתִיל, כְּלֵי גְלָלִים, כְּלֵי אֲבָנִים, כְּלֵי אֲדָמָה, כְּלֵי חֶרֶס, וּכְלֵי נֶתֶר, עַצְמוֹת הַדָּג וְעוֹרוֹ, עַצְמוֹת חַיָּה שֶׁבַּיָּם וְעוֹרָהּ, וּכְלֵי עֵץ הַטְּהוֹרִים. מַצִּילִים בֵּין מִפִּיהֶם בֵּין מִצִּדֵּיהֶן, בֵּין יוֹשְׁבִין עַל שׁוּלֵיהֶן בֵּין מֻטִּין עַל צִדֵּיהֶן. הָיוּ כְפוּיִים עַל פִּיהֶן, מַצִּילִים כֹּל שֶׁתַּחְתֵּיהֶן עַד הַתְּהוֹם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַמֵּא. עַל הַכֹּל מַצִּילִין, חוּץ מִכְּלֵי חֶרֶס, שֶׁאֵינוֹ מַצִּיל אֶלָּא עַל הָאֳכָלִים וְעַל הַמַּשְׁקִין וְעַל כְּלֵי חָרֶס:

אלו כלים. כלי גללים. של צפיעי בקר:

כלי אבנים וכלי אדמה. דכל הני אין להם טומאה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, ולכך מצילין בצמיד פתיל. ואע״ג דכל כלי פתוח, בכלי חרס משתעי קרא, בכלי שטומאה קודמת לפתחו דהיינו כלי חרס שמיטמא מאוירו, מכל מקום שאר כלים נמי מרבינן שמצילים, מדכתיב וכל:

ועצמות הדג. אם עשה כלי מעצמות בריות שבים, מצילים. לפי שאין מקבלים טומאה, כדתנן לקמן בפרק י״ז כל שבים טהור. וכל כלים מעצמות העוף טהורים, דכתיב (במדבר ל״א:כ׳) וכל מעשה עזים, פרט לעופות:

כלי עץ הטהורים. כגון כלים גדולים הבאים במדה שמחזיקים ארבעים סאה בלח שהן כוריים ביבש, דלא מקבלי טומאה. דבעינן דומיא דשק שמיטלטל מלא וריקן, וכיון שהן גדולים כל כך אין מיטלטלים מלאים, ומצילים בצמיד פתיל:

מפיהן. שהצמיד פתיל בפיהן:

מצדיהן. אם ניקבו בצדיהן והקיפן צמיד פתיל:

ר׳ אליעזר מטמא. קסבר כפוי אינו מציל, ואפילו מירחו למטה בקרקע. שנאמר צמיד פתיל עליו, ולא צמיד פתיל על גבו. ואין הלכה כרבי אליעזר:

על הכל מצילים. כל הני כלים דתנן במתניתין, מצילין על כל מה שבתוכן בין היו בתוכן כלי שטף בין כלי חרס בין בגדים בין אוכלים ומשקים:

חוץ מכלי חרס. שאין מצילים אלא על אוכלים ומשקים וכלי חרס שבתוכן, דברים שאין להן טהרה במקוה, ולא על כלי מתכות ובגדים. שיש להם טהרה במקוה. וטעמא פרישנא בפרקין דלעיל. ומשנה זו לאחר חזרה שחזרו ב״ה להויות כדברי בית שמאי:

[*כלי גללים. פי' הר"ב של צפיעי בקר. וכן כתב הרמב"ם ודחה למי שפירש שהן כלי שיש ומרמר. לאמרו אבן גלל [בעזרא]. שכל האבנים נכללים במאמר כלי אבנים. ע"כ. וראיה יותר מוכרחת מדתנן בספ"ב דעוקצים דכלי גללים השרשים יכולים לצאת בהם. וכתב שם הר"ב דלא תני כלי אבנים. לפי שאין השרשים יכולים לצאת בהם. והר"ש כתב שם דמינה שמעינן שפיר דכלי גללים אינו כלי אבנים כו']:

כלי גללים כלי אבנים כו'. כתב הר"ב ואע"ג דכל כלי פתוח בכלי חרס משתעי קרא בכלי שטומאה קודמת לפתחו. בכלי שהרגילה התורה את הטומאה להשכים ולמהר לבא דרך פתחו. רש"י פ"ק דחולין דף כה. ומ"ש הר"ב מ"מ שאר כלים נמי מרבינן שמצילים. מדכתיב וכל. ומיהו לא מרבינן אלא אלו שהן טהורים. וז"ל הרמב"ם וכבר ביארנו [רפ"ב] שכלי [חרס וכלי] נתר טומאתן שוה. מטמאין מאויריהן [נתאמת מזה] שכלי חרס וכלי נתר מצילין. ולמדו שאר הכלים הנמנין בזאת ההלכה מק"ו והוא אמרו אין לי אלא כלי חרס. כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה מניין. ודין הוא ומה כלי חרס שהן עלולין לקבל טומאה. הרי הן מצילין בצמיד פתיל באהל המת. כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה שאינן עלולין לקבל טומאה אינו דין שיצילו בצמיד פתיל. וביאור עלולין. מוכנים ומזומנים. ע"כ. ומאמרם זה הוא בספרי פר' חקת ושנויה בלשון הזה. וכל כלי פתוח. אין לי אלא כלי חרס וכו'. עד אינו דין שיצילו צמיד פתיל באהל המת. ומסיים ת"ל וכל כלי פתוח. וצריך לומר דאע"ג דאתאן בק"ו טרח [וכתב] ליה קרא ורבינהו ולא נראה לחכמינו ז"ל לרבות בו כל הכלים. אפילו אותן שאין באין בק"ו:

כלי אדמה. עשוי מטיט. אלא שאינו מצרפו בכבשן מעשה ידי יוצר דנהוי קרוי כלי חרס. רש"י פ' במה אשה (שבת דף נח.) ועיין לעיל סוף משנה בפ"ג:

וכלי נתר. מפורש רפ"ב:

עצמות הדג. כתב הר"ב. [*לפי שאין מקבלין טומאה כדתנן לקמן פי"ז משנה יג. ושם שנינו חוץ מכלב המים. ואע"ג דדברי ר"ע הן. הא פסקו כמותו הר"ב והרמב"ם שם. והטעם נראה לפי שאין חולק עליו. וממתניתין דהכא אין ראיה דכיון שאין אלא כלב המים היוצא מן הכלל. ל"ק דלא קתני לה חוץ. והרי אף במקום שנאמר [בו] חוץ אין למדין ממנו כמ"ש בפי"ד משנה ג'. ועוד דאע"ג דאפשר דפליגי. הא הוי סתם ואח"כ מחלוקת. אבל בחבורו של הרמב"ם פ"א מהלכות כלים. לא כתב החוץ מכלב הים כלל. נראה ודאי שחזר בו ממה שפסק בפירושו דהלכה כר"ע. ומשנתינו דהכא כתב הרמב"ם כלשונה בפרק כ"א מהלכות טומאת מת. ומן התימה דהכ"מ לא הרגיש בזה. וגם ה"ל לכתוב שפסק דלא כר"ע משום דיחידאה הוא. וגם להסתייע לו ממתני' דהכא. ומכל מקום אנא מסתייע. מהא דהרמב"ם בחבורו אינו פוסק כר"ע. למה שפירשתי במשנה ט' פ"ו דנזיר. אדאמרינן סתם ואח"כ מחלוקת אין הלכה כסתם. שפירושו וחזר כאילו אין הלכה כסתם. אבל לא לומר שהלכה מוכרעת כהחולק על הסתם. ומ"ש הר"ב] וכל כלים מעצמות העוף טהורים: דכתיב וכל מעשה עזים פרט לעופות. כמו שכתבתי בריש פ"ב משמא דגמ' דחולין סוף פ"ק. ויש לדקדק אמאי שייריה. ונ"ל דכיון דלא כולן טהורים שבמקצתן גזרו. כדתנן לקמן פי"ז מתניתין יד. הלכך כיון דלאו מלתא דפסיקא היא לא תני ליה. ושייריה:

ועורו. שעור הדג לא יטמא. מאמרו או בגד או עור. ובאה הקבלה לומר מה בגד מן הגדל בארץ. אף עור מהגדל בארץ. הרמב"ם:

וכלי עץ הטהורים. פי' הר"ב כגון כלים גדולים וכו'. כדתנן לקמן ריש פט"ו. ועיין מ"ש בריש פ"ד דאהלות והרמב"ם כתב. ואפשר שתציל פשוטי כלי עץ לפי מה *)שאפשר. וזה כשנקח לוח פשוט מעץ. ונשימהו על פי כלי מאלו הכלים עוד יקיפו בו צמיד פתיל. הנה יציל כל מה שבתוך החבית. ע"כ. וכדתנן לקמן במשנה ו. נסר שהוא נתון על פי התנור וכו'. ולזה הוא שנתכוין בחבורו ריש פרק כ"א מהלכות טומאת מת. ולא כמ"ש שם הכ"מ שהוא ממשנה ו פ"ה דאהלות. דהתם לענין אהל המציל שנינו. ודברי הרמב"ם בהצלת צמיד פתיל הן [*ומ"ש הר"ב הבאים במדה. לשון משנה ג בפרק כד]:

היו כפויים על פיהם. וכשיש בגובהן טפח. כמ"ש בשם הרמב"ם במ"ו פ"ה דאהלות. ועיין במ"ש במשנה יג פ"ט דאהלות:

רבי אליעזר מטמא. פי' הר"ב קסבר כפוי כו' שנאמר צמיד פתיל עליו. ולא על גבו. כך שנוי בספרי פרשת חקת. וכן העתיק' הרמב"ם בפירושו ובחבורו. ויש לפרש על גביו. שאינו מוסב על הכלי. אלא על הצמיד פתיל עצמו. וכלומר שהוא מהופך מכדרכו. שדרכו להיות על הכלי. ועכשיו מהופך שהכלי עליו. ונמצא כאילו הצמיד מוטל על גבו. כלומר ולא על פניו שהוא כפי דרכו:

חוץ מכלי חרס שאינו מציל כו'. כתב הר"ב משנה זו לאחר חזרה כו' הר"ש. ומסיים ובכלי של ע"ה. וזה לפי שיטתו שכתבתי בפרקין דלעיל [משנה ב ד"ה החביות] אבל לשטת הרמב"ם והר"ב. אף בשל חבר גזרו. כמ"ש שם. והארכתי בס"ד בספ"ק דעדיות: