Tractate Yevamot - Chapter 9 - Mishnah 3

שְׁנִיּוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, שְׁנִיָּה לַבַּעַל וְלֹא שְׁנִיָּה לַיָּבָם, אֲסוּרָה לַבַּעַל וּמֻתֶּרֶת לַיָּבָם. שְׁנִיָּה לַיָּבָם וְלֹא שְׁנִיָּה לַבַּעַל, אֲסוּרָה לַיָּבָם וּמֻתֶּרֶת לַבָּעַל. שְׁנִיָּה לָזֶה וְלָזֶה, אֲסוּרָה לָזֶה וְלָזֶה. אֵין לָהּ לֹא כְתֻבָּה, וְלֹא פֵרוֹת, וְלֹא מְזוֹנוֹת, וְלֹא בְלָאוֹת, וְהַוָּלָד כָּשֵׁר, וְכוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא. אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל, בַּת יִשְׂרָאֵל לְנָתִין וּלְמַמְזֵר, יֵשׁ לָהֶן כְּתֻבָּה:

שניה לבעל ולא שניה ליבם. אם אמו של בעל ולא של יבם, כגון אחים מן האב ולא מן האם:

אין לה כתובה. מנה ומאתים שהם עיקר כתובה הוא דלית לה לשניה, אבל תוספת יש לה:

ולא פירות. אין משלם לה פירות נכסי מלוג שאכל שלה, ואע״ג דפירות תקינו רבנן תחת פרקונה וזו אין חייב לפדותה דלא קרינן בה ואותבינך לי לאינתו ולפיכך היה ראוי שישלם לה מה שאכל מפירות נכסי מלוג שלה, אפילו הכי קנסוה רבנן דלא תגבי מיניה פירות שאכל בתנאי כתובה, כי היכי דקנסוה דלא תגבי מיניה עיקר כתובה, דתנאי כתובה ככתובה דמי:

ולא מזונות. אין צריך לומר שאינו חייב לזון אותה בעודה תחתיו, דהא בעמוד והוצא קאי, אלא אפילו הלך למדינת הים ולותה ואכלה לא משלם, דאילו באשה כשרה אם לותה ואכלה חייב הבעל לשלם, שהמלוה תובע אותה מה שהלוה לה והיא תובעת לבעלה, דדוקא במי שפרנסה שלא בדרך הלואה אמרינן בכתובות הלכה כחנן דאמר מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו הניח מעותיו על קרן הצבי דכיון שבשביל בעלה פרנסה ולא הלוה לה כלום למאן קא תבע, היא לא לותה והבעל לא ביקש ממנו שיפרנסה הלכך מצוה הוא דעבד, אבל אם הלוה לה, חייב הבעל לשלם אם היא כשרה, ואם היא מן השניות אינו חייב לשלם:

ולא בלאות. אם נשתמש הבעל בנכסי מלוג שלה עד שבלו אינו חייב לשלם, דסד״א הואיל ואין לה כתובה אם אכל הבעל נכסי מלוג שלה חייב לשלם מה שאבד ובלה מהם, קמ״ל דקנסוה רבנן שלא ישלם הבעל הבלאות. אבל מה שימצא מהן קיימים נוטלתן:

אלמנה לכהן גדול וכו׳ יש להן כתובה ופירות דמשלם להן הבעל פירות שאכל מנכסי מלוג שלהן. ומזונות יש להן שניזונות מנכסיו, ודוקא לאחר מיתה, אבל בחייו אין כופין אותו לזונן, דהא קיימי עליה בעמוד והוצא. ואם לותה אחת מהן למזונותיה בחיי בעלה, אין חייב הבעל לשלם למלוה. ובלאות נמי יש להן, שחייב להחזיר מה שבלה ואבד מנכסי מלוג שלהן. והני מילי כשהכיר בהן, אבל לא הכיר בהן אין להן לא כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות, אבל יש להן תוספת ובלאות דאיתנהו בעינייהו. והאי דשניות אין להן כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות ואלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וכו׳ יש להן כתובה ופירות ומזונות ובלאות, לפי שהללו מדברי סופרים וצריכים חזוק, והללו מדברי תורה ואין צריכים חזוק. ובפרק אלו הן הלוקין מוכח דחלוצה לכהן גדול דאורייתא היא. ואע״ג דחלוצה לכהן הדיוט היא מדברי סופרים, עשאוה כשל תורה לדין זה:

שניה לבעל ולא שניה ליבם. פי' הר"ב אם אמו של בעל וכו' וכן לשון רש"י. ונקטו קמייתא דמתני בברייתא כמו שהביאה הר"ב במשנה ד' פרק ב' ועיין שם דמשכחת טפי ואפילו בתולות דמותרות לבעל ואסורות ליבם והיינו דפי' בסמוך אכתובה מנה ומאתים ואילו אם אמו בלבד אין לה אלא מנה בהכרח:

אין לה כתובה. כתב הר"ב אבל תוספת יש לה דמתנה בעלמא יהיב לה משום חיבת ביאה. רש"י בפרק י"א דכתובות דף ק"א:

ולא פירות. פירש הר"ב אין משלם לה פירות שאכל וכן פירש"י וכתב הר"ן בכאן ופרק י"א דכתובות שכן הוא בירושלמי. והקשו בתוספות דכתובות ד' ק' ודפרק איזהו נשך (בבא מציעא ד' ס"ד.) דמאי קמ"לן בפירות דהא קרן גופי' אם אכלו אין לה כדתנן ולא בלאות אלא אין לה פירות שליקט והם עדיין בעין א"נ תקנות פירות קאמר דאין לה כגון שנשבית ולותה ופדתה עצמה דומיא דמזונות עד כאן. ויש לי לתרץ דברי רש"י והר"ב דאע"ג דבכלל ולא בלאות הוה ולא פירות. לפי פירושם מ"מ נקטה התנא בהדיא משום סיפא דאלמנה לכהן גדול כו' דהוי רבותא דאפילו פירות שאכל יש לה. אבל בסוף פרק י"א דכתובות פי' רש"י ולא פירות דין פירות. והוא פרקונה שתקנו חכמים תחת פירות. ומ"ש הר"ב משום דתנאי כתובה ככתובה ומש"ה הוא הדין לכל תנאי כתובה. אלא דפירות איצטריך. דסד"א דמשום פרקונה כו' וכן מזונות איצטריך דסד"א דא"א לה בלא מזונות וליחייב בה. ומ"מ קשיא דלא תנן לאינך דיני דריש פ"י. ונימוקי יוסף הביא מקצתן לא זכאין במציאתה כו' אף כאן בשם תוספתא:

ולא מזונות. פירש הר"ב בהלך למדינת הים ולותה כו' ותימה דהא בכי הא אפילו אלמנה לכ"ג לית לה כדפירש הר"ב בסמוך. ומיהו להרמב"ם דפי' נמי הכי לא קשיא. דהוא ז"ל פסק בפרק כ"ד מה' אישות. דאלמנה יש לה מזונות בלותה ואכלה. ולרש"י נמי לא קשיא דמשום דבגמרא בעי לאלמנה לכ"ג בדין מזונות ולותה ואכלה. הילכך מפרש למתניתין כס"ד דאבעיין שכן דרכו בהרבה מקומות. וכבר כתבתי בכיוצא בזה במס' פאה פ"ב אבל הר"ב יש לו לפרש המשנה כפי האמת שא"א לפרש בלותה כיון דאף אלמנה לכה"ג אין לה לפי דעתו ז"ל וכן הסכמת הפוסקים. וז"ל התוספות בפ' איזהו נשך שניה אין לה מזונות לאו ביתבה תותיה וכו' ובלוותה ליכא לאוקמי דהא אלמנה לכ"ג נמי לית לה בכה"ג אלא לאחר מיתה מיירי דס"ד דיש לה כמו באלמנה ע"כ:

ולא בלאות. פי' הר"ב דנכסי מלוג. ודין נכסי צאן ברזל פי' בסוף פרק י"א דכתובות:

והולד כשר. ואפילו מזוהם לכהונה לא הוי מדאמרינן בגמרא שהיא מרגילתו אלמא לא פסיל לה ולא לזרעה כלל. נ"י:

וכופין אותו להוציא. אע"פ שיש לה בנים ואיכא לעז עליהם ביציאתה הכא לא חיישינן. נ"י:

וחלוצה לכהן הדיוט. כתב הר"ב ובפרק אלו הן הלוקין מוכח דחלוצה לכ"ג דאורייתא היא וכו' אמינא דכי ניים ושכיב ר"ב אמר להא מלתא דבהדיא אמרינן בגמרא דהכא ודפ"ב דף כ"ד דחלוצה מדרבנן אלא דאסמכוה אקרא דואשה גרושה אוי"ו יתירה וכן בריש פרק [ד'] דקידושין לא כתבה הר"ב בהדי פסולי כהונה לא בכהן הדיוט ולא בכהן גדול [* ועוד במכילתין פ"ד משנה ח' פירש הר"ב אחות חלוצה מד"ס ומשם הביאו התוספות דריש פרק הלוקין ראיה דחלוצה דרבנן] וכי תימא דהכי קאמר דלכהן גדול אסורה החלוצה מדאורייתא לפי שהיא אלמנה אם כן מאי האי דקאמר דהכי מוכח באלו הן הלוקין. ועוד קשיא על מ"ש הר"ב דהללו מדברי תורה והללו מד"ס וכתב דאף על גב דחלוצה מד"ס עשאוה כשל תורה לענין זה. קשה דמאי טעמא עשאו חלוצה כשל תורה יותר מן השניות ובהדיא איתא בגמרא דמשום הך קושיא צריכין לטעם אחר דשהוא מרגילה והיא מרגילתו. וכתב הר"ב בפרק י"א דכתובות והויא חלוצה כמו באלמנה לכ"ג דה"נ כיון שחלוצה מיפסלא מתרומה [הואיל ומחמת קדושת כהונה מיתסרא] לא היא מרגילתו. אבל לטעמא דהללו מדברי תורה והללו מדברי סופרים אין הכי נמי דחלוצה דינה כדין השניה. והא דתני לה בהדי דדברי תורה כתב ב"י סימן קי"ו די"ל דאשיגרת לישנא הוא שכן דרך בכל מקום לשנות חלוצה בהדי גרושה ולא משום דדינם שוה לענין זה ע"כ. וכ"כ המגיד פרק א' מה"א והר"ן בפרק בני העיר וכך כתבו התוספות בפרק אלו הן הלוקין:

יש להן כתובה. כתב הר"ב ופירות כו' כיון דשלא כדין אכלן דהא אינו חייב בפרקונה כדאמר רבא בפרק נערה. תוספות. ומ"ש וה"מ כשהכיר בהן כו' אבל בשנייה אפילו הכיר בהן. עיין בספי"א דכתובות: