Tractate Ketubot - Chapter 5 - Mishnah 2

נוֹתְנִין לִבְתוּלָה שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מִשֶּׁתְּבָעָהּ הַבַּעַל לְפַרְנֵס אֶת עַצְמָהּ. וּכְשֵׁם שֶׁנּוֹתְנִין לָאִשָּׁה, כָּךְ נוֹתְנִין לָאִישׁ לְפַרְנֵס אֶת עַצְמוֹ. וּלְאַלְמָנָה שְׁלֹשִׁים יוֹם. הִגִּיעַ זְמָן וְלֹא נִשָּׂאוּ, אוֹכְלוֹת מִשֶּׁלּוֹ וְאוֹכְלוֹת בַּתְּרוּמָה. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, נוֹתְנִין לָהּ הַכֹּל תְּרוּמָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מֶחֱצָה חֻלִּין וּמֶחֱצָה תְרוּמָה:

נותנין לבתולה. זמן לכנסה לחופה מיום שתבעה הבעל לאחר שקידשה להזהירה על עסקי חופה להכין תכשיטיה:

לפרנס עצמה. בתכשיטיה שנים עשר חודש, דכתיב (בראשית כ״ד:נ״ה) תשב הנערה אתנו ימים, ומאי ימים, שנה, דכתיב (ויקרא כ״ד) ימים תהיה גאולתו:

לפרנס עצמו. בצרכי סעודה וחופה:

ולאלמנה שלשים יום. שאינה טורחת כ״כ בתכשיטיה שכבר יש בידה:

ולא נשאו. שהבעלים מעכבים. ואיידי דתנא רישא בדידהי תנא סיפא נמי בדידהי:

ואוכלת בתרומה. ואם כהן הוא והיא ישראלית שמשעה שקידשה אוכלת בתרומה מן התורה, דכתיב (שם כ״ב) וכהן כי יקנה נפש קנין כספו, והאי קנין כספו הוא, אלא דרבנן גזור על בת ישראל המאורסת לכהן שלא תאכל בתרומה גזירה שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותשקה לאחיה ולאחותיה, וכשהגיע הזמן ולא נישאת שאוכלת משלו אינה אוכלת בבית אביה אלא בעלה כהן מייחד לה מקום ומאכילה שם וליכא למגזר תו שמא תשקה מכוס של תרומה לאחיה ולאחיותיה:

נותנים לה הכל תרומה. אם ירצה. וכשיגיעו ימי טומאתה תמכרנה ותקח חולין:

ר׳ עקיבא אומר מחצה חולין. לאכול בימי טומאתה:

נותנין לבתולה שנים עשר חודש. עיין מ"ש במשנה ה' פ"י דנדרים:

שנים עשר חדש. כתב הר"ב דכתיב תשב הנערה אתנו ימים או עשור ולא משתעי אינש מעיקרא תרי יומי ואמר ליה לא. והדר לשתעי או עשור. אלא מאי ימים שנה דכתיב ימים תהיה גאולתו [ורישא דקרא עד תום שנת ממכרו] ודנין ימים סתם מימים סתם ואין דנין מימים דכתיב בהן חדש שנאמר (במדבר י״א:כ׳) עד חדש ימים. גמרא. ומהאי טעמא נמי לא ילפינן מויהי מקץ שנתים ימים (בראשית מ״א:א׳) וליהוי שתי שנים וכדאיתא בכה"ג בפ"ק דנזיר דף ה': ;כך

נותנים לאיש. כמה שנותנין לה אם שנים עשר חדש שנים עשר חדש. ואם שלשים יום שלשים יום. ואין משגיחין בו אם הוא בחור או אלמן. הרמב"ם פ"י מה"א. ואע"פ שהמגיד כתב דבירושלמי [נראה] שזמנו הוא לפי מה שהוא. הר"ן הכריח מגמרא דידן כהרמב"ם:

ולאלמנה. פירשו הפוסקים מן הנשואין:

ולא נשאו. כתב הר"ב שהבעלים מעכבין ואיידי דתנא רישא בדידהי [נותנים לבתולה וכו'] תני נמי סיפא בדידהי הכי איתא בריש מכילתין בגמרא ואע"ג דהגירסא נשאו בלא יו"ד וכשאתה קורא הנו"ן קמוצה משכחת דתני בדידהו כבר כתבו התוספות שם וז"ל מקובלים היו כך לקרות לא נישאו ועוד דאי לא נשאו אאנשים קאי הל"ל נמי בלשון רבים אוכלות משלהם ע"כ. [*והכי נמי אשכחית דדייקינן קבלה בקריאת חיר"ק בברייתא דפרק אין בין המודר (נדרים דף ל"ה)] וראיה מצאתי לגירסא זו בספ"ח דב"ב דתנן נשאו גדולות וכו' והתם ודאי קרינן נישאו. [*ומיהו ק"ל דתנן התם ישאו קטנות והל"ל ינשאו ועוד תנן התם אנו נושאות] ומיהו במשלה דבירושלמי גרס בין הכא בין התם נישאו ביו"ד. וכתבו עוד התוספות דלישנא דלא נישאו דמשמע שהעכבה היתה בין מבעל בין מהיא אבל לא דמשמע שהעכבה היתה דוקא ממנה ולא ממנו דמשום איידי אין לשנות טעות בסיפא ע"כ:

רבי טרפון אומר נותנין לה כו'. בד"א בבת כהן לכהן [בקיאה בשמירת תרומה ולמוכרה בימי טומאה] אבל בת ישראל לכהן ד"ה מחצה חולין ומחצה תרומה. בד"א בארוסה [ובת כהן] [דהואיל והיא בבית אביה טרח אביה למכור תרומה בחולין לימי טומאה לפי שהוא רגיל בכך] אבל בנשואה [שנותן בעלה מזונות בביתה] [כגון המשרה כו' דמתניתין ח'] דברי הכל מחצה חולין ומחצה תרומה [דכל כבודה בת מלך פנימה ואביה ואחיה אינן אצלה שיתעסקו בצרכיה] ברייתא בגמרא: