Tractate Yoma - Chapter 1 - Mishnah 1

שִׁבְעַת יָמִים קֹדֶם יוֹם הַכִּפּוּרִים מַפְרִישִׁין כֹּהֵן גָּדוֹל מִבֵּיתוֹ לְלִשְׁכַּת פַּלְהֶדְרִין, וּמַתְקִינִין לוֹ כֹהֵן אַחֵר תַּחְתָּיו, שֶׁמָּא יֶאֱרַע בּוֹ פְסוּל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף אִשָּׁה אַחֶרֶת מַתְקִינִין לוֹ, שֶׁמָּא תָמוּת אִשְׁתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז) וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ. בֵּיתוֹ, זוֹ אִשְׁתּוֹ. אָמְרוּ לוֹ, אִם כֵּן, אֵין לַדָּבָר סוֹף:

שבעת ימים. מפרישין כהן גדול. שכל עבודות יום הכפורים אין כשרות אלא בו, [יומא לב. ובכ״מ] שנאמר גבי יום הכיפורים (ויקרא ט״ז:ל״ב) וכפר הכהן אשר ימשח אותו. והפרשה זו, נפקא לן מדכתיב בשבעת ימי המלואים (שם ח׳) ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים, וכתיב בתריה (שם) כאשר עשה ביום הזה צוה ה׳ לעשות לכפר עליכם, ודרשו רבותינו, לעשות, זה מעשה פרה לכפר עליכם זה מעשה יוה״כ. שהכהן השורף את הפרה והכהן העובד ביוה״כ שניהם טעונים הפרשה מביתם שבעת ימים כמו שהיו טעונים אהרן ובניו בשבעת ימי המלואים:

ללשכת פלהדרין. פקידי המלך נקראים פלהדרין. ומתוך שהכהנים הגדולים שהיו בבית שני אחר שמעון הצדיק היו נותנים ממון כדי לשמש בכהונה גדולה ומתוך שרשעים היו לא היו משלימין שנתן והיו מתחלפין כל שנים עשר חודש כפקידי המלך שהמלך מחליפן כל שנה, לכך נקראת לשכה זו לשכת פלהדרין:

ומתקינין לו. ומזמינין כהן אחר להיות כהן גדול תחתיו, אם יארע לו קרי או שאר טומאה:

אם כן אין לדבר סוף. אם כן דחיישת למיתה אין לדבר סוף שמא גם זו תמות. אלא לטומאה דשכיחא חיישינן לפיכך מתקינים לו כהן אחר למיתה דלא שכיחא שימות מת בפתע פתאום לא חיישינן הלכך אין מתקינין לו אשה אחרת. והלכה כחכמים:

שבעת ימים כו'. מפרישין. ולעיל במשנה ו' פ"ב דבכורים תני מנינא לבסוף אתרוג שוה לאילן בג' דרכים וכן הביאו התוספות דבב"ק. ובפרק קמא דר"ה תני מנינא ברישא כמו הכא ובפ"ק דע"ג ובפ"ק דקדושין תני מנינא לבסוף:

מביתו. פי' הרמב"ם מאשתו כדי שלא תמצא נדה. ויהיה הוא טמא ז' ימים. כמ"ש הכתוב בבועל נדה. (ויקרא ט״ו:כ״ד) ותהי נדתה עליו וטמא ז' ימים ע"כ. [*וכ"כ הר"ב ברפ"ג דפרה] וה"פ שלא תמצא אחר ביאה ספק נדה שתמצא דם על הסדין שקנחה בו ואין ידוע אם בשעת ביאה היה בה דם זה או לאחר ביאה דאטו ברשיעי עסקינן שיבא על ספק נדה. וחיישינן שמא ימצא בתוך כדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה דבכה"ג אף לת"ק דמשנה ג' פ"ב דנדה מטמאה את בועלה. גמרא:

שמא יארע בו פסול. פי' הר"ב קרי. ועיין מ"ש בריש דמאי בס"ד:

אם כן אין לדבר סוף. אבל בטומאה כ"ג זריז הוא [*ונשמר] מהטומאה ולא מתקינין לו כהן אחר אלא משום דכי עבדי' ליה צרה כ"ש דמזריז טפי. גמרא [י"ג.]: