Tractate Shekalim - Chapter 4 - Mishnah 9

אַחַת לִשְׁלשִׁים יוֹם, מְשַׁעֲרִין אֶת הַלִּשְׁכָּה. כָּל הַמְקַבֵּל עָלָיו לְסַפֵּק סְלָתוֹת מֵאַרְבַּע, עָמְדוּ מִשָּׁלשׁ, יְסַפֵּק מֵאַרְבַּע. מִשָּׁלשׁ וְעָמְדוּ מֵאַרְבַּע, יְסַפֵּק מֵאַרְבַּע, שֶׁיַּד הֶקְדֵּשׁ עַל הָעֶלְיוֹנָה. וְאִם הִתְלִיעָה סֹלֶת, הִתְלִיעָה לוֹ. וְאִם הֶחְמִיץ יַיִן, הֶחְמִיץ לוֹ. וְאֵינוֹ מְקַבֵּל אֶת מְעוֹתָיו, עַד שֶׁיְּהֵא הַמִּזְבֵּחַ מְרַצֶּה:

משערין את הלשכה. פוסקים שער ליינות שמנים וסלתות, שיעמוד זה השער שלשים יום. ולוקחים בכל יום ממוכרי יינות שמנים וסלתות מה שהן צריכין באותו הסכום שפסקו, ואם נתייקר המקח אין מוסיפים דמים, ואם הוזל לוקחים לפי הזול:

המקבל עליו לספק סלתות. בימות קציר חטים ובצירת ענבים ומסיקת זיתים היו הגזברים מקדימים מעות לחנוני והיה החנוני מקבל עליו לספק יינות שמנים וסלתות כל השנה. ואם היו אז נמכרים ד׳ סאין בסלע והוקרו ועמדו ג׳ סאין בסלע, צריך ליתן ד׳ סאין, דהקדש קונה בכסף, דכתיב ונתן הכסף וקם לו. ואם קבל לספק ג׳ סאין בסלע והוזלו ועמדו ד׳ בסלע, נותן ד׳ בסלע, דלא גרע מהדיוט דלא קני אלא במשיכה:

התליע לו. ואפי׳ משך הגזבר ונתן מעות, אחריותם על החנוני:

אינו מקבל את מעותיו. כלומר אינם נחשבים מעותיו של חנוני ולא זכה בהם ואע״פ שקבלם מן הגזבר:

עד שיהיה המזבח מרצה. שיעלה לרצון על המזבח. הלכך אם החמיץ היין או התליעה הסולת אחריותם על החנוני:

משערין. פי' הר"ב פוסקין שער. וכתב הרמב"ם שהוא מלה עברית. כמו שער בנפשו. [משלי כ"ג ז'] וענינו שנותנין שעור לאותו דבר:

המקבל עליו. פי' הר"ב הגזברים היו מקדימים מעות לחנוני והיה החנוני מקבל עליו וכו'. עיין בפרק דלקמן במשנה ד':

לספק. לשון הרמב"ם וענין לספק שימכור לנו כדי צרכינו וספוק הוא השלמת הצורך תרגום ומצא להם היספקון להון. ועברי ממש אם ישפק עפר שומרון (מלכים א כ׳:י׳) במלאת שפקו (איוב כ׳:כ״ב) ואם הוא בשי"ן:

סלתות. פירש הר"ב יינות שמנים וסלתות ותנא חדא נקט. אי נמי לפי שהסולת עיקר והשמן טפל שהוא נבלל בתוך הסלת. וכן יין נמי טפל לאכילה הלכך נקראו כולם בשם סלתות ע"ד מאמרם כל סעודה נקרא ע"ש הלחם. ועיין ר"פ דלקמן:

עמדו משלש יספק מארבע. עיין מ"ש במשנה ד':

משלש ועמדו מד' יספק מד'. פירש הר"ב דלא גרע מהדיוט דלא קני אלא במשיכה. ואכתי קשיא אמאי יספק מד' דתינח שהגזברין אינם מחוייבין לקבל ממנו מג' לפי שלא משכו אבל שיהא מחוייב לספק בד' לאו טעמא קאמר אלא נראה שכך הוא תנאי ב"ד שיהא מחויב לספק בד' כפי השער ושלא יצטרכו הגזברין לטרוח ולילך למוכרים אחרים והיינו נמי טעמא דאחריות ההתלעה והחימוץ על המספק ואפילו משך הגזבר כמ"ש הר"ב לקמן ויש ראיה מספ"ז דתנאי ב"ד הוא ע"ש בפירוש הר"ב:

ואם החמיץ יין וכו'. עיין מ"ש בריש דמאי בס"ד ולא ידעתי למה לא זכרה הרמב"ם בפרק ז' מהלכות כלי המקדש כי שם מקומה וגם לא ראיתיה בשום מקום מחבורו. ובפירושו ספ"ז דמכילתין כתבה: