Tractate Megillah - Chapter 2 - Mishnah 4

Tractate Megillah - Chapter 2 - Mishnah 4

הַכֹּל כְּשֵׁרִין לִקְרוֹת אֶת הַמְּגִלָּה, חוּץ מֵחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן. רַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר בְּקָטָן. אֵין קוֹרִין אֶת הַמְּגִלָּה, וְלֹא מָלִין, וְלֹא טוֹבְלִין, וְלֹא מַזִּין, וְכֵן שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם לֹא תִטְבֹּל, עַד שֶׁתָּנֵץ הַחַמָּה. וְכֻלָּן שֶׁעָשׂוּ מִשֶּׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, כָּשֵׁר:

Comments from Bartenura on Masechet Megillah - Chapter 2 - Mishnah 4

הכל כשרים לקרות את המגילה. הכל לאתויי נשים:

חוץ מחרש. מתניתין ר׳ יוסי היא דאמר הקורא ולא השמיע לאזניו לא יצא:

ר״י מכשיר בקטן. ואין הלכה כר׳ יהודה:

אין קורין את המגילה. שחייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולחזור ולקראה ביום. וקריאה של יום לא תהא אלא לאחר הנץ החמה, דכתיב (אסתר ט׳:כ״ח) והימים האלה נזכרים ונעשים:

ולא מלין. דכתיב (ויקרא י״ב:ג׳) וביום השמיני ימול:

ולא טובלין ולא מזין. דכתיב בהזאה (במדבר י״ט) והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי, והוקשה טבילה להזאה. ודוקא כשטובל בז׳ אמרינן דאין טובלין אלא ביום, ולא אמרינן משחשיכה בתחילת שביעי ראוי לטבול, אע״ג דלילה תחלת היום הוא. אבל משעבר יום ז׳ מותר לטבול בלילה:

שומרת יום כנגד יום. בי״א ימים שבין נדה לנדה. אם ראתה יום א׳ שומרת יום מחרתו וטובלת באותו יום עצמו משתנץ החמה:

משעלה עמוד השחר כשר. דמשעלה עמוד השחר אקרי יום, דכתיב בספר עזרא (נחמיה ד׳:ט״ו) ואנחנו עושים במלאכה [וגו׳] מעלות השחר ועד צאת הכוכבים, וכתיב בתריה והיה לנו הלילה משמר והיום למלאכה. ולא אמרו עד הנץ החמה אלא כדי לצאת מספק לילה, לפי שאין הכל בקיאין כשיעלה עמוד השחר:

Comments from Tosefot Yom Tov on Masechet Megillah - Chapter 2 - Mishnah 4

הכל כשרין לקרות את המגילה. פי' הר"ב לאתויי נשים שאף הן היו באותו הנס. גמרא ריש מסכת ערכין:

חוץ מחרש. כתב הר"ב מתני' ר' יוסי היא וכו'. כלומר ר' יוסי דמשנה ג' פ"ב דברכות ואין הלכה כמותו. ואע"ג דבמשנה ב' פ"ק דתרומות מפרש המשנה דתנן חרש כו' לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה כרבי יהודה. ודרבי יהודה לא אמר הקורא ולא השמיע יצא אלא בדיעבד והכי מוקים לה גמרא דברכות ודהכא. וכן מוקים למתני' דהכא כרבי יהודה ולא פסלינן הכא לחרש אלא לכתחלה אפילו הכי לא רצה הר"ב לפרש מתני' דהכא כאותה אוקימתא. משום דצריכין למדחק בפירושה כדדחיק תלמודא. דהא השתא דחרש דוקא לכתחלה הא דיעבד מוציא לא הוי דומיא דשוטה וקטן דאפילו דיעבד לא אלא הא כדאיתא והא כדאיתא. וזה דוחק. ועוד דמדתנן בסיפא ור' יהודה מכשיר [בקטן]. קא מחסרינן למתני' וה"ק בד"א בקטן שלא הגיע לחינוך. אבל בקטן שהגיע לחינוך אפילו לכתחלה שר' יהודה מכשיר בקטן. ולכך מסתבר ליה להר"ב טפי לפרש כאוקימתא דמתני' רבי יוסי היא אע"ג דלא אתיא כהלכתא ומניח המשנה כצורתה. וכולהו בחדא מחתא נינהו. ועוד איכא למימר דס"ל להר"ב דלאותה אוקימתא הכא הלכה כר' יוסי. כי היכי דלא תקשה רבי אדרבי דהתם סתם כר' יהודה. והכא כר' יוסי. וטעמא דמגילה שאני. דבעינן בה פרסומי ניסא. וכל שלא השמיע לאזניו ליכא פרסומי ניסא. כמ"ש הב"י סימן תרפ"ט. שכן נראה שהוא דעת הרי"ף והרא"ש. אבל כתב דמ"מ הדבר דחוק. כיון דחזינן דגמרא משמע ליה דמגילה וק"ש שוים הם. מנין לנו לחלק ביניהם:

רבי יהודה מכשיר בקטן. פי' התוס' שהגיעו לחינוך. דאי לאו הכי מ"ט דרבי יהודה הא תני ספ"ג דר"ה כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן אלא בהגיע לחינוך. ואפ"ה פוסל ת"ק ואע"ג דחיובא דמגילה בגדול אינו אלא מדרבנן. משום דכיון דקטן אינו חייב אפילו בשאר מצות אלא דרבנן הוי קטן תרתי ולא אתי ומפיק חד דרבנן. ועיין משנה ו' פ"ד:

אין קורין את המגילה וכו'. כתב הר"ב שחייב אדם לקרות המגילה בלילה כו' שנאמר למען יזמרך כבוד [ביום] ולא ידום [בלילה] והאי קרא במזמור [ל'] ארוממך ה' כי דליתני דרשינן בפסיקתא במרדכי ואסתר. והמן ואחשורוש. וקריאת המגילה שבח הוא שמפרסמים את הנס. והכל מקלסים להקב"ה. פ"ק דף ד':

ולא מלין. כתב הר"ב דכתיב וביום השמיני ימול. גמרא. וכתבו התוס' דדרשא פשוטא נקט וסמיך על ובן שמונת ימים דמיניה נפקא ולא לילות. אבל וביום צריך למדרש ואפילו בשבת. וכמ"ש הר"ב בספ"ג דנדרים:

ולא טובלין ולא מזין. כתב הר"ב הוקשה טבילה להזאה. דבסיפא דוהזה כתיב ורחץ במים וה"ה לזב וזבה. רש"י. וכתב הר"ב ודוקא כשטובל בשביעי כו' אבל משעבר יום ז' מותר לטבול בלילה וכדפירש"י והרמב"ם והיינו דתנן בסוף פרה אבל הוא עצמו טובל בלילה. ופירש שם הר"ב והרמב"ם דהיינו כששהה ההזאה ולא הזה בז' רשאי לטבול בלילה ולהזות אח"כ ביום. אבל הטובל בשביעי כמצותו מזה תחלה ואח"כ טובל ואין מזין אלא ביום כדתנן התם. ונמצא שלא יטבול ג"כ אלא ביום דקודם להזאה אינו יכול לטבול כשההזאה ביום הז'. וקשה אלישנא דמתני' דתנן טבילה קודם להזאה. והא הכא איירינן כשהטבילה אחר ההזאה דוקא. והרמב"ם בפ"ז [צ"ל בפ"ו] מהלכות פרה כתב אין מזין ואין טובלין אלא ביום. ובהשגות [כתב] במשנה מפרש על טבילת האזוב במים. וכתב הכסף משנה דהרמב"ם נמי בהכי מיירי ולא הוצרך לפרש. כיון דהתם אינו עוסק אלא במילוי וקידוש והזאה. ולא תקשי לך שהקדים אין מזין לאין טובלין לישנא דמתני' נקט. ע"כ. ואומר אני דלפום ריהטא כתב כן. ולא עיין במשנה. ועוד דא"כ תקשה למתני' דהא ודאי דטבילת אזוב קדים להזייתו. לכן אפשר לי לומר דאע"ג דעסיק התם במילוי וקידוש. אפשר דאגב נקט נמי לטבילת אדם. ומש"ה אפכה לגירסא דמתני'. ומ"ש הכ"מ דבפרק י"א כתב טבילת האזוב במים והזאתו ממנו כו' אחר שתנץ כו' לא זהו העתק משנתינו אלא ההיא דסוף פרה. וכמ"ש בפירוש המשנה שם. ומיהו אע"ג דהרמב"ם אפכה. ניחא טפי לפרש הגירסא כמות שהיא. וכמ"ש התוספות דטבילה דהכא במתני' לא איירי אלא בטבילת אזוב ואתקוש להזאה דכתיב וטבל והזה. וכמו שנזכר בפירוש הר"ב דסוף פרה. ול"ק אמאי לא תנא נמי דטבילת אדם שבשביעי שאינה אלא ביום משום דבהדיא כתיב והזה והדר ורחץ. וכיון שאין הזאה אלא ביום ממילא אין הטבילה אלא ביום:

וכן שומרת יום כנגד יום. לפירש"י והר"ב דבטבילת אדם מיירי הא דתנן ואין טובלין. אפ"ה אצטריך למתני שומרת יום כדמפורש בגמרא. דה"א דליעבד מקצת לילה שמור ותטבול. קמ"ל. כיון דבעי ספירה ספירה ביממא היא. דכתיב (ויקרא ט״ו:כ״ח) וספרה לה שבעת ימים. ולפירוש התוספות נמי דלא איירינן עד השתא בטבילה. הזכיר שומרת יום טפי משאר חייבי טבילות מהאי טעמא:

עד שתנץ החמה. מפורש במשנה ב' פ"ק דברכות. ועמוד השחר במשנה א':