Tractate Megillah - Chapter 2 - Mishnah 1 מגילה פרק ב׳ משנה א׳

הקורא את המגלה למפרע לא יצא. דכתיב (אסתר ט׳:כ״ח) והימים האלה נזכרים ונעשים, מה עשיית הימים א״א למפרע, דא״א שיהא חמשה עשר קודם ארבעה עשר, אך זכירה שהיא קריאת המגילה, למפרע לא:

קראה על פה. לא יצא. כתיב הכא נזכרים, וכתיב התם (שמות י״ז:י״ד) כתוב זאת זכרון בספר:

קראה תרגום בכל לשון לא יצא. הכי קאמר, עברי שקראה תרגום ואינו מבין בל׳ תרגום, או בכל שאר לשון שאינו מבין, לא יצא:

אבל קורין אותה ללועזות בלעז. באותו לשון שהם מבינים. ובלבד שתהא כתובה באותו לשון, שלא יהא קורא על פה:

והלועז ששמע אשורית יצא. ויונית הרי הוא כאשורית לדין זה. אלא שכבר אבד אותו לשון היוני ונשתכח כדכתבינן לעיל:

קראה על פה לא יצא. [*כתב הר"ב] כתיב הכא נזכרים כו'. בגמרא ממאי דהאי זכירה בקריאה דלמא עיון בעלמא. לא ס"ד דכתיב זכור יכול בלב כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמור הא מה אני מקיים זכור בפה:

תרגום בכל לשון. פי' הר"ב או בכל לשון. וזו ואצ"ל זו קתני. רש"י בגמרא. ועיין לקמן:

אבל קורין אותה ללועזות בלעז. כתב הר"ב ובלבד שתהא כתובה באותו לשון. הר"ן מוקים למתניתין אפילו לרשב"ג דמשנה ח' פ"ק דהלכה כמותו ויהיב טעמא דכיון דעיקר מצות מגילה משום פרסימי ניסא. עיקר פרסום הנס תלוי בידיעה. וכל שאינו יודע אלא גיפטית עיקר פרסומיה בגיפטית אע"פ שאין הספרים נכתבין בו עכ"ד. ונראה לי שכן גם דעת הרמב"ם שהרי בפרק ב' מהלכות מגילה כתב לזאת הבבא. אע"ג דבפרק א' מהלכות תפילין פסק כרשב"ג. אלא ש"מ דס"ל דאף רשב"ג מודה במגילה. ועיין במשנה דלקמן:

ללועזות כל שאינו לשון הקדש. נקרא לעז. רש"י. וכן כתיב בהלל מעם לועז. ועל מצרים נאמר. עיין ברד"ק:

והלועז ששמע אשורית יצא. כתב הר"ב ויונית הוא כאשורית כו' וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מהלכות מגילה. אלא שלא כתב שכבר אבד וכו'. דסמך בזה על מ"ש בפ"א מהלכות תפלה. כמ"ש ב"י סי' תר"ץ. וטעמייהו. דמתניתין עצמה דהכא סברה כרשב"ג. ולא הוי מחלוקת ואח"כ סתם. וכמ"ש הר"ן דתנא דמתני' דהכא לא מעייל נפשיה בפלוגתא דרבנן ורשב"ג. אלא אתא לאשמועינן שאין כל הלשונות כשרים במגילה לשאינו בקי בהן. ולבקי בהן כולם כשרים. ומשום הכי קאמר קראה תרגום בכל לשון לא יצא לרבנן. בר מלשון אשורית. ולרשב"ג בר מאשורית ויונית. אבל קורין אותה ללועזות בכל לעז שבעולם [שהם] מכירין בו והלועז ששמע אשורית יצא לכ"ע. ולרשב"ג באשורית ויונית עכ"ד. ומ"ש הר"ן דמשום דאמר ר' יוחנן הלכה כסתם. לא קשיא הלכתא אהלכתא דאמוראי נינהו אליביה דרבי יוחנן. ה"ק אבל משום מחלוקת ואח"כ סתם קשיא דזה אליבא דכ"ע. כדמוכח בפרק החולץ בגמרא דף מ"ו [צ"ל מ"ב]. ותריץ כדכתיבנא:

יצא. מידי דהוה אנשים [כדלקמן ריש משנה ד'] ועמי הארץ ועוד דאנן מי ידעינן אחשתרנים בני הרמכים [מאי הוא] אלא מצות קדיאה ופרסומי ניסא ה"נ כו'. גמרא: