Tractate Keritot - Chapter 3 - Mishnah 9

וְעוֹד שְׁאָלָן רַבִּי עֲקִיבָא. הַשּׁוֹחֵט חֲמִשָּׁה זְבָחִים בַּחוּץ בְּהֶעְלֵם אֶחָד, מַהוּ. חַיָּב אַחַת עַל כֻּלָּם, אוֹ אַחַת עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. אָמְרוּ לוֹ, לֹא שָׁמָעְנוּ. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שָׁמַעְתִּי בְאוֹכֵל מִזֶּבַח אֶחָד בַּחֲמִשָּׁה תַמְחוּיִין בְּהֶעְלֵם אֶחָד, שֶׁהוּא חַיָּב עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִשּׁוּם מְעִילָה, וְרוֹאֶה אֲנִי שֶׁהַדְּבָרִים קַל וָחֹמֶר. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, לֹא כָךְ שְׁאָלָן רַבִּי עֲקִיבָא. אֶלָּא, בְּאוֹכֵל נוֹתָר מֵחֲמִשָּׁה זְבָחִים בְּהֶעְלֵם אֶחָד, מַהוּ. חַיָּב אַחַת עַל כֻּלָּן, אוֹ אַחַת עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. אָמְרוּ לוֹ, לֹא שָׁמָעְנוּ. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שָׁמַעְתִּי בְאוֹכֵל מִזֶּבַח אֶחָד בַּחֲמִשָּׁה תַמְחוּיִים בְּהֶעְלֵם אֶחָד, שֶׁהוּא חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת מִשּׁוּם מְעִילָה, וְרוֹאֶה אֲנִי שֶׁהַדְּבָרִים קַל וָחֹמֶר. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אִם הֲלָכָה, נְקַבֵּל. וְאִם לָדִין, יֵשׁ תְּשׁוּבָה. אָמַר לוֹ, הָשֵׁב. אָמַר לוֹ, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בִמְעִילָה שֶׁעָשָׂה בָהּ אֶת הַמַּאֲכִיל כָּאוֹכֵל וְאֶת הַמְהַנֶּה כַּנֶּהֱנֶה, צֵרַף הַמְּעִילָה לִזְמָן מְרֻבֶּה, תֹּאמַר בְּנוֹתָר, שֶׁאֵין בּוֹ אַחַד מִכָּל אֵלּוּ:

באוכל מזבח אחד בחמשה תמחויין. בחמשה תבשילין חלוקין זה מזה. חייב משום מעילה אם אכלן קודם זריקת דמן:

שהדברים קל וחומר. מה מזבח אחד שאין גופים מוחלקים, חייב על כל אחד ואחד משום תמחויין מוחלקים, חמשה זבחים דגופים מוחלקים לא כל שכן:

לא כך שאלן ר׳ עקיבא. דאם בשוחט שאלן מה ראיה הביאו לו מאוכל, הא איכא למפרך מה לאוכל שכן נהנה. אלא על כרחך לא שאל ר׳ עקיבא אלא באוכל נותר מחמשה זבחים והביאו לו ראיה נמי מאוכל:

אם הלכה. שכך קבלת מרבך חייב על כל אחד מהזבחים. נקבלנה ממך:

ואם לדין. שאתה לומד אותה מקל וחומר ממעילה. יש תשובה:

את המאכיל כאוכל. שאם נתן אוכל הקדש לחברו, חייב כאילו אכל הוא עצמו, דקיימא לן המוציא הקדש לחולין מעל, ולא מי שניתן לו:

והמהנה כנהנה. במידי דלאו בר אכילה:

צירף את המעילה לזמן מרובה. כלומר ועוד חומרא אחרת יש במעילה, שאם נהנה היום בחצי פרוטה ומכאן עד שנה בחצי פרוטה, מצטרפת לפרוטה, כדמרבינן מתמעול מעל, ריבה:

תאמר באכילת נותר. שאנו דנים עליו שאין בו אחת מכל החומרות הללו. ולא אתברירא מלתא אי קבלה מניה רבי יהושע להאיך תשובה או לא קבלה מניה. ופסק ההלכה, שהאוכל נותר מחמשה זבחים בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת, ותמחויין אינן מחלקין בין להקל בין להחמיר:

בחמשת תמחויים כו' שהוא חייב על כל אחת ואחת. פירש הר"ב דתמחויין מחלקין. ובמתני' ב' דפירש הר"ב דאין תמחויים מחלקין. אתיא נמי כרבי יהושע. דהכא דאמר מחלקין לחומרא הוא דאמר. אבל התם לקולא. ולא אמר. גמ' דלעיל [דף י"ב]. ובסוף מתני' פסק הר"ב דאינן מחלקין בין להקל בין להחמיר. וכ"כ הרמב"ם בפירושו ובחבורו רפ"ו מהל' שגגות. וכתב הכ"מ דמשמע דר"ע פליג אדר"י וצריך טעם למה פסק כר' עקיבא דתלמידיה הוא. ע"כ. ולי משום הא לא איריא דהא בנותר פסק נמי כר"ע. וכתב הכ"מ דטעמא משום דר"י שתק על תשובתו. וה"נ לת"ק היתה תשובת ר"ע ג"כ שלא ללמוד ממעילה. אבל הא קשיא לי שדקדקתי בה' מעילה ולא מצאתי שפסק דתמחויין מחלקים. ובמעילה גופה. לא שמענו לר"ע שיחלוק:

ואת המהנה כנהנה. וה"ה דמצי למימר הנהנה כאוכל. משא"כ בנותר. אלא אגב דנקט מאכיל כאוכל קאמר מהנה כנהנה. תוס':