Tractate Keritot - Chapter 3 - Mishnah 4

יֵשׁ אוֹכֵל אֲכִילָה אַחַת וְחַיָּב עָלֶיהָ אַרְבַּע חַטָּאוֹת וְאָשָׁם אֶחָד. טָמֵא שֶׁאָכַל אֶת הַחֵלֶב, וְהָיָה נוֹתָר, מִן מֻקְדָּשִׁים, וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אִם הָיְתָה שַׁבָּת וְהוֹצִיאוֹ בְפִיו, חַיָּב. אָמְרוּ לוֹ, אֵינוֹ מִן הַשֵּׁם:

ארבע חטאות. חד משום חלב, וחד משום אוכל קודש בטומאה, וחד משום נותר, וחד משום יום הכפורים. והא דקיימא לן בכל התורה כולה דאין איסור חל על איסור, הני מילי באיסור גרידא, כגון האוכל נבילת בהמה טמאה אינו חייב משום נבילה לפי שהוא איסור גרידא שאינו לא כולל ולא מוסיף. אבל הכא, אדם שהיה מתחילה טהור, היה אסור בחלב ומותר בשאר בשר של קדשים. נעשה טמא, מגו דנאסר בשאר חתיכות של בשר קדשים משום טומאה, אתסר נמי בחלב אע״פ שהיתה אסורה מתחילה, והיינו איסור כולל, שהאיסור האחרון כולל ואוסר דברים אחרים על האדם שהיו מותרים לו מתחילה. ומיהו לא אתוסף אסורא אחפצא, אלא אגברא אתוסף איסורא לגבי אחריני וגריר וכייל נמי להאי באסוריה. נעשה זה החלב נותר, היינו איסור מוסיף, דמעיקרא להדיוט אסור ולגבוה שרי, כיון שנעשה נותר נוסף איסור על החתיכה עצמה ליאסר אפילו לגבוה. ומתוך שחל עליה שם איסור נותר לאסרה לגבוה, חל עליה נמי שם נותר לגבי הדיוט להתחייב עליה משום נותר, אע״ג דבלאו הכי היתה אסורה להדיוט. חל עליה יום הכפורים, מגו דאתוסף איסורא לגבי גברא לאסרו בחולין שהיו מותרים לו קודם יום הכפורים, גורר וכולל נמי להאי חלב של מוקדשים בהדיה להתחייב עליו משום יום הכיפורים:

ואשם אחד. אשם מעילות על שנהנה מן הקדש בשוגג. ואף זה איסור מוסיף, דאתוסף איסורא על חפצא, דקודם דהקדישה היה חלב זה אסור באכילה ומותר בהנאה, אקדשה, נאסרה אפילו בהנאה, ומתוך שחל שם הקדש על החלב לאסרו בהנאה, חל עליו נמי להתחייב באכילתו משום נהנה מן ההקדש:

אם היה בששבת והוציאו בפיו. כשהיה אוכלו:

חייב. גם על ההוצאה. ובגמרא מפרש דהכי קאמר, אם היה יום הכפורים שחל להיות בשבת והוציאו, חייב שתים על ההוצאה, משום שבת ומשום יוה״כ, ששניהם באים כאחד, שבשעה שקדש היום לשבת קדש נמי ליוה״כ. וכשם שעירוב והוצאה לשבת כך עירוב והוצאה ליוה״כ. ואיסור חל על איסור באיסור בת אחת:

אינו מן השם. כלומר תנא לא קחשיב אלא חטאות הבאות מפני אכילה, והאי מפני הוצאה הוא:

ארבע חטאות. פירש הר"ב וחד משום יוה"כ כגון שאכל כוליא בחלבה. א"נ דמלייה בתמרי. דלא מחייב ביוה"כ. אלא על ככותבות. גמ'. וכתבו התוס' [ד"ה ארבע חטאות]. וא"ת אמאי לא חשיב חמשה. כגון נשבע שלא יאכלנה ואכלה [שחייב בקרבן עולה ויורד] וי"ל מידי דאיתיה בשאלה לא קתני. ומוקדשין דתני. אע"ג דהוו בשאלה מ"מ השתא שנשחטו ונזרק דמן כהלכתא ליתא בשאלה אבל ליכא למימר דאיירי בבכור שהרי קאמר בגמ' דף י"ד. אקדשיה מגו דאתוסף בה איסור וכו' ואי הוה מיירי בבכור לא הוה אומר אקדשיה. שהרי קדש בפטר רחם ע"כ. עיין ספ"ח דערכין. ומ"ש הר"ב אתסר נמי בחלב. פי' בחלב זה דמוקדשים. ומ"ש והיינו אסור כולל. ואפילו לר"ש דבמשנה ד' פ"ג דשבועות דלית ליה אסור כולל כמו שאכתוב כן בס"ד בסוף פ"ה. ומ"ש ולגבוה שרי. וא"נ מוקדשים יש בהם לכהנים ואינהו נמי כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו [*ומיהו הכא בחלב. דאינו אלא לגבוה]:

ואשם אחד. עמ"ש בספ"ה:

אם היתה שבת והוציאו. לשון הר"ב והוציאו בפיו. וכ"ה בנ"א. אבל מלשון התוס' נראה דל"ג בהדיא בפיו ואפשר דגם הר"ב לא גרס ליה במשנה. אלא מפרש לה הכי דבפיו הוציאו וכדכתבו התוס'. ומ"ש כשהיה אוכלו דאל"ה אין דרך הוצאה בכך כדתנן במשנה ג' פרק י' דשבת. אבל כשאוכלו כך כיון דקא מכוון [לאוכלו בהליכתו] מחשבתו משויא ליה מקום. גמ' ספי"א דשבת. וכתבו שם התוס'. דאע"ג דפיו למעלה מי' [שהוא מקום פטור כדפירש הר"ב שם ר"פ] ואינה רחבה ד' בטל הוא אגב ר"ה ועוד דמעביר למעלה מי' כלמטה וחשיב מונח בר"ה. ע"כ. [*והא דמעביר כו' ילפינן לה ממשא בני קהת בפ' המצניע (שבת דף צ"ב)]:

חייב. כתב הר"ב בגמרא מפרש אם היה יוה"כ שחל להיות בשבת חייב שתים כו'. וכשם שערוב והוצאה לשבת כו'. פי' התוס' נתערבה הוצאה עם שאר מלאכות. ע"כ. והוא פי' דחוק מאד כ"ש דלישנא דוהוצאה לא דייק כלל לפירוש זה. ובגמ' יומא פ"ו דף ס"ו [ע"ב]. כתב רש"י ערוב כדי נסבה אלא דהא בהא תליא דלא תקינו חכמים ערובי חצרות אלא בשביל איסור הוצאה. שגזרו מרשות לרשות. גזירה משום הוצאה מרה"י לרה"ר ע"כ: