Tractate Chullin - Chapter 5 - Mishnah 3

הַשּׁוֹחֵט וְנִמְצָא טְרֵפָה, הַשּׁוֹחֵט לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְהַשּׁוֹחֵט פָּרַת חַטָּאת, וְשׁוֹר הַנִּסְקָל, וְעֶגְלָה עֲרוּפָה, רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר, וַחֲכָמִים מְחַיְּבִין. הַשּׁוֹחֵט וְנִתְנַבְּלָה בְיָדוֹ, וְהַנּוֹחֵר, וְהַמְּעַקֵּר, פָּטוּר מִשּׁוּם אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ. שְׁנַיִם שֶׁלָּקְחוּ פָרָה וּבְנָהּ, אֵיזֶה שֶׁלָּקַח רִאשׁוֹן, יִשְׁחֹט רִאשׁוֹן. וְאִם קָדַם הַשֵּׁנִי, זָכָה. שָׁחַט פָּרָה וְאַחַר כָּךְ שְׁנֵי בָנֶיהָ, סוֹפֵג שְׁמוֹנִים. שָׁחַט שְׁנֵי בָנֶיהָ וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטָהּ, סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. שְׁחָטָהּ וְאֶת בִּתָּהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ, סוֹפֵג שְׁמוֹנִים. שְׁחָטָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת בִּתָּהּ, סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. סוּמְכוֹס אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, סוֹפֵג שְׁמוֹנִים. בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים בַּשָּׁנָה הַמּוֹכֵר בְּהֵמָה לַחֲבֵרוֹ צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ, אִמָּהּ מָכַרְתִּי לִשְׁחֹט, בִּתָּהּ מָכַרְתִּי לִשְׁחֹט. וְאֵלּוּ הֵן, עֶרֶב יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חָג, וְעֶרֶב יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, וְעֶרֶב עֲצֶרֶת, וְעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וּכְדִבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, אַף עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים בַּגָּלִיל. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁאֵין לוֹ רֶוַח. אֲבָל יֶשׁ לוֹ רֶוַח, אֵין צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ. וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה בְּמוֹכֵר אֶת הָאֵם לֶחָתָן וְאֶת הַבַּת לַכַּלָּה, שֶׁצָּרִיךְ לְהוֹדִיעַ, בְּיָדוּעַ שֶׁשְּׁנֵיהֶם שׁוֹחֲטִין בְּיוֹם אֶחָד:

פרת חטאת. פרה אדומה. דלאו לאכילה היא:

ושור הנסקל. לאחר שנגמר דינו. דקיימא לן דאסור בהנאה אפילו שחטו:

ועגלה ערופה. דסבירא ליה דנאסרת מחיים ואפילו שחטה אסורה. ובגמרא מסיק דפרת חטאת ועגלה ערופה אינה משנה. דשניהן הויא שחיטתן שחיטה ראויה, וצריך להסירן מן המשנה דלא פטר בהו ר׳ שמעון:

וחכמים מחייבין. האי דמחייבי חכמים בשוחט לעבודה זרה, לא שנו אלא ששחט ראשון לע״ז ובא שני ושחט לשלחנו לאכול, אבל ראשון לשלחנו ושני לע״ז, דבהך שחיטה בתרייתא דמיחייב עלה משום אותו ואת בנו אתי נמי דין קטלא עלויה, פטור ממלקות, דקם ליה בדרבה מיניה, דתרתי לא עבדינן ביה. ופעמים שאפילו שחט ראשון לשלחנו ושני לע״ז חייב, כגון דאתרו ביה משום אותו ואת בנו ולא אתרו ביה משום ע״ז, דכיון דלא אתרו ביה משום ע״ז לא מיקטל, ולוקה משום אותו ואת בנו. והלכה כחכמים:

ונתנבלה בידו. שלא מדעת:

והנוחר. שתוחב הסכין בנחיריו וחותך:

והמעקר. שעוקר הסימנים ממקום חיבורן ואינו שוחטן:

פטור. ואפילו. לרבנן. ולא דמיא לשחיטה דלעיל, דהתם שחיטה מעליא איכא ודבר אחר גורם לה ליפסל, אבל הכא ליכא שחיטה כלל:

איזה שלקח ראשון ישחוט ראשון. אם באו לב״ד, שבא האחד לשחוט וחבירו מעכב עליו ואומר אני צריך יותר ממך, אנו אומרים להם הלוקח ראשון ישחוט, שעל מנת כן לקח, שאילו לא מכרה בעל הבית לשני ועכבה לעצמו היה הלוקח שוחט. שכך שנינו בתוספתא, הלוקח מבעל הבית הוא קודם לבעל הבית, שעל מנת כן לקח:

ואם קדם השני זכה. שהקדים בעצמו כדי שלא יבוא לידי איסור, ויש לו ריוח שאוכל היום בשר:

סופג שמונים. דעל כל בן ששוחט עובר בלאו:

סופג את הארבעים. דאין כאן שחיטת איסור אלא אחת:

שחטה ואת בתה ואח״כ את בת בתה. יש כאן שני אותו ואת בנו:

שחטה ואת בת בתה. אין כאן עדיין איסור. ואח״כ שחט את בתה. ויש בשחיטה זו שני איסורים, אותו ואת בנו משום אמה, ובנו ואותו משום בתה של זו שכבר נשחטה:

סופג ארבעים. דחד לאו הוא וחדא התראה וחד מעשה:

סומכוס אומר סופג שמונים. דסבירא ליה לסומכוס דמיחייב בהתראה אחת ובלאו אחד שתי מלקיות. והוא הדין לרישא דקתני שחט שני בניה ואח״כ שחטה סופג ארבעים, לסומכוס סופג שמונים. וכך היא בתוספתא, שחט חמשה בניה ואח״כ שחטה סומכוס אומר משום ר״מ חייב משום חמשה לאוין:

בארבעה פרקים בשנה. דרך ישראל לעשות סעודות בארבעה פרקים הללו, וסתם הלוקח בהמה אינו לוקח אלא לשחוט מיד, לפיכך המוכך בהמה לחבירו ומכר תחלה אמה או בתה בו ביום, צריך שיאמר לשני דע לך שהיום מכרתי אמה לשחוט או בתה מכרתי לשחוט, שמא כבר נשחטה:

ביום טוב האחרון של חג. היו מרבים בשמחה מפני שרגל בפני עצמו הוא וחביב עליהן. והאי דלא חשיב ערב יום טוב ראשון של חג, משום דכולי עלמא טרידי בסוכה ולולב ואין להם פנאי להרבות בשחיטה:

אף ערבי יום הכיפורים בגליל. ולא ביהודה ובשאר ארצות, שלא היו אוכלים ערב יום הכיפורים אלא בשר עוף ודגים כדמוכח בבראשית רבה גבי ההוא חייטא דזבן נונא:

בזמן שאין לו ריוח. הפסק בינתיים, שמכר האם היום:

אבל יש לו ריוח. שמכר את הראשונה אתמול והשניה היום:

אין צריך להודיעו. שאני אומר אתמול שחטה הראשון. פירוש אחר, בזמן שאין לו ריוח שהוא נחפז ומהיר לקנות שמראה שרוצה לשחוט היום. אבל יש לו ריוח שאינו נחפז בקנייתו, אינו חייב להודיעו, דשמא לצורך יום אחר הוא קונה. ורבי יהודה לפרושי מלתיה דת״ק אתי ולא לאפלוגי עליה:

ומודה ר׳ יהודה. אע״פ שלקח זה היום וזה למחר. ולפירוש השני, אף על פי שאינו נחפז ומהיר לקנות:

את האם לחתן ואת הבת לכלה. אורחא דמלתא נקט, דאורח ארעא לעשות סעודה טפי בבית החתן מבבית הכלה, הלכך האם לחתן שהיא גדולה, והבת שהיא קטנה לכלה:

רבי שמעון פוטר. דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה דגמר מטבוח טבח. מה להלן שחיטה ראויה דכתיב (בראשית מ״ג:ט״ז) כי אתי יאכלו. אף כאן שחיטה ראויה. גמרא פרק דלקמן דף פ"ה. ומתני' דלעיל דלא כוותיה דמכדי כי שחיט קדשים בחוץ לאו שחיטה היא. קמא מקטיל קטליה. שני מתקבל בפנים הוא. כרת נמי לחייב. דלענין שחוטי חוץ גזירת הכתוב [הוא] דהויא שחיטה [ולרבנן אדרבה ילפינן משחוטי חוץ כדאיתא בגמ' פרק דלקמן] חולין בפנים [קמא] מקטל קטליה. שני אמאי סופג הארבעים. קדשים בפנים כמה דלא זריק דם לא משתרי [בשר] שני אמאי סופג את הארבעים. גמ' דף פ':

וחכמים מחייבים. כתב הר"ב פעמים שאפילו שחט ראשון לשלחנו ושני לע"ז חייב כגון דאתרו ביה משום אותו ואת בנו. ולא אתרו בי' משום ע"ז. דכיון דלא אתרו ביה משום ע"ז לא מקטל. ולוקה וכ"כ הרמב"ם בפירושו ובחבורו פי"ב מה"ש. ואע"ג דבתשלומין פסק הר"ב במשנה ב' פ"ג דכתובות. וכ"כ הרמב"ם שם ובחיבורו פ"ק מהלכות נערה. דאע"ג דלא אתרו ביה פטור ההוא קרא דילפינן מיניה בתשלומין מיירי. והא דבגמרא פליגי ר"י וריש לקיש דר"י סבר כדפירש הר"ב. ור"ל סבר דפטור משום ההיא דכתובות ואמרינן דלטעמייהו דהתם נמי פליגי ועבדינן צריכותא דאיצטריך לאשמועינן ממון ומלקות. ושמעינן דמאן דפטר בממון פטר נמי במלקות. ומאן דמחייב במלקות מחייב נמי בממון. והיכא מזכינן שטרי אבי תרי. ל"ק דסוגיא דהכא אליבא דרב דימי דאמר דפליגי ר"י וריש לקיש בחייבי מיתות. אבל התם בכתובות [דף ל"ה] מסקינן דכי אתי רבין אמר חייבי מיתות שוגגים כ"ע ל"פ דפטור מתשלומין. והשתא ליכא צריכותא דהכא שוחט לע"ז מחייבי מיתות הוא ובהא לא פליגי זימנא אחריתא לרבין. אלא לכ"ע פטור מתשלומין:

ונתנבלה בידו. פי' הר"ב שלא מדעת. דנוחר ומעקר נמי מתנבלת בכך ככלל דר' ישבב משנה ד' פ"ב. אלא איכא בינייהו דהא שלא מדעת. ונוחר ומעקר מדעת. וכן פירש"י נוחר ומעקר מדעת. ומיהו איכא למידק מאי שנא מעקר דנקט טפי משאר הפסולים בשחיטה שהייה דרסה חלדה הגרמה שכתבם הר"ב ברפ"ב. וכן יש לדקדק במשנה ה' פ"ז דב"ק. וה"נ ברפ"ה דכריתות. ואולי דאורחא דמלתא נקט ושכך היה דרכן של הרוצים לנבל ולא לשחוט. למעקר הסימנים. ויגיד עליו רעו דתנן הנוחר ולמאי איצטריך. דכך לי נוחר כמו מעקר וכ"ש. דהא לא מתעבדא מלתא כלל בסימנים. אלא דאורחא דמלתא קתני ואזיל. ועי"ל דמעקר דהכא שעוקר בידים ולא כדרך שחיטה. והכי דייק לישניה דהר"ב ואינו שוחטן. [*ולשיטתיה אזיל הר"ב שמפרש עקור של ה' הלכות שחיטה כפירש"י שהוא פסוקת הגרגרת שבמשנה ד' פ"ב וכמ"ש שם בס"ד]. והשתא מ"ש הר"ב נתנבלה שלא מדעת. כלומר אפילו שלא מדעת. ועמ"ש שם בכריתות:

איזה שלקח ראשון ישחוט ראשון. כתב הר"ב שכך שנינו בתוספתא הלוקח מבעה"ב הוא קודם לבעה"ב שעל מנת כן לקח. ומסיים הרא"ש הלכך כשמכר בעה"ב לשני מכר לו כל זכות שהיה לו בו. אבל לקחו משנים. האחרון יכול לשחוט תחלה. ע"כ:

[*שחטה ואת בת בתה כו' סופג את הארבעים. כתב הר"ב ויש בשחיטה זו וכו'. משום אמה ובנו ואותו כו' *)לישנא קטיעה הוא דמ"ש ובנו נמשך למעלה ולמטה. ולולי שכן גם לשון רש"י הייתי מגיה שצ"ל משום אמו [ובנו] ובנו [ואותו] ואעפ"כ אני אומר שהמגיה כן בלשון רש"י ובלשון הר"ב שלא הפסיד]:

בערב יו"ט האחרון של חג. כתב הר"ב והאי דלא חשיב עיו"ט הראשון של חג. משום דכ"ע טרידי בסוכה ולולב וכו'. כ"כ התוספות בשם ר"ת. ואני תמה דברפ"ד דפסחים. כתב הר"ב. דברי רש"י. דבערב פסח טרידי עלמא. ולדבריו צריכין לומר דבערב סוכות לא טרידי כמ"ש שם בס"ד. ומצאתי בתוס' פ"ק דע"ז דף ה'. שכתבו טעם אחר בשם יש מפרשים וז"ל דבהנך ד' פרקים טעמא רבא אית בהו. יו"ט האחרון של חג לפי שהוא זמן בפני עצמו וחלוק משלפניו תקנו להרבות בסעודה. משא"כ בשביעי של פסח. וגם הקרבנות שבשמיני הוו בשביל ישראל. וכל החג היו מקריבין נגד האומות. וערב פסח לפי שהוא יום גאולה ויציאה לחירות. ועצרת כדאמרינן בפ' אלו דברים (פסחים דף ס"ח) הכל מודים בעצרת (שכולו לכם) [צ"ל דבעינן נמי לכם]. ור"ה מפני שהוא תחלת השנה מרבים בסעודה לעשות סימן יפה וכמה ענינים עושים בו לסימן יפה כדאמר במס' הוריות [דף י"ב] וכריתות [דף ו']. ע"כ:

[*אמר רבי יהודה אימתי בזמן שאין לו ריוח וכו'. כתב הר"ב בפי' אחר שהוא נחפז ומהיר לקנות כו' והוא פי' הרמב"ם ובחבורו ספי"ב מהלכות שחיטה דבריו מבוארים יותר. דהיינו שאותו שלקח באחרונה נחפז לקנות והיה בסוף היום שחזקתו שהא שוחט עתה. והקשה עליו הרא"ש דאדרבא איפכא מסתברא דהקונה בערב אין לו זמן לשחוט ולהפשיטו ולצורך מחר הוא קונה. ומה שהוא נחפז לקנות לפי שביו"ט לא יוכל לקנות. ומסיק דכפירוש קמא שהוא פירש"י כן הוא בתוספתא. וכן ראיתי בהשגת הראב"ד]:

ומודה ר"י כו'. כתבו התוספות תימה למאן מודה דאימתי דר"י לפרש ע"כ. ועיין בתוס' פרק דלקמן דף פ"ח דלרמי בר חמא ורב חסדא משמע בפרק זה בורר (סנהדרין דף כ"ה) דהיכא דמוכח הוי לחלוק ע"כ וא"כ ה"נ מדתנא ומודה מוכח דלחלוק. אבל כל הפוסקים פסקו כרבי יהודה: