Tractate Chullin - Chapter 5 - Mishnah 1

אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, נוֹהֵג בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי הַבַּיִת, בְּחֻלִּין וּבְמֻקְדָּשִׁין. כֵּיצַד. הַשּׁוֹחֵט אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ חֻלִּין בַּחוּץ, שְׁנֵיהֶם כְּשֵׁרִים, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. קָדָשִׁים בַּחוּץ, הָרִאשׁוֹן חַיָּב כָּרֵת, וּשְׁנֵיהֶם פְּסוּלִים, וּשְׁנֵיהֶם סוֹפְגִים אֶת הָאַרְבָּעִים. חֻלִּין בִּפְנִים, שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִים, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. קָדָשִׁים בִּפְנִים, הָרִאשׁוֹן כָּשֵׁר וּפָטוּר, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים וּפָסוּל:

אותו ואת בנו. האם והבן, או האם והבת. אבל האב עם הבן או עם הבת אינו אסור, דאותו ואת בנו משמע מי שבנו כרוך אחריו, יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו:

בין בארץ בין בחוצה, לארץ. איידי דבעי למתני בין בחולין בין במוקדשים, תנא נמי בארץ ובחוצה לארץ, אע״ג דלא איצטריך, דחובת הגוף היא וחובת הגוף נוהג בין בארץ בין בחוץ לארץ:

בפני הבית. בזמן שבית המקדש קיים:

ושלא בפני הבית. דסלקא דעתך אמינא הואיל ובענינא דקדשים כתיב, בפני הבית ננהוג שלא בפני הבית לא ננהוג, קמשמע לן:

בחולין ובמוקדשים. בין ששניהם חולין או שניהם מוקדשים, בין שאחד מהן חולין והשני מוקדשים. ומנלן דנוהג במוקדשים, דכתיב (ויקרא כ״ב:כ״ז) שור או כבש או עז כי יולד וגו׳ ירצה לקרבן אשה, וכתיב בתריה ושור או שה אותו ואת בנו וגו׳:

בחוץ. חוץ לעזרה:

שניהם כשרים. משום דבעי למתני סיפא שניהם פסולים תנא רישא שניהם כשרים:

והשני סופג את הארבעים. משום לאו דאותו ואת בנו. ולא שנא שחט את האם תחלה, ולא שנא שחט את הבן תחלה. לא שנא שחטינהו חד גברא, ולא שנא תרי גברי:

הראשון חייב כרת. משום שחוטי חוץ. אבל השני פטור מן הכרת דכיון דנשחטה אמו שוב אינו ראוי הבן לישחט היום בפנים, דפסול משום מחוסר זמן, שאינו ראוי לשוחטו ולהקריבו היום ואין חייב משום שוחט בחוץ אא״כ ראוי לפנים, דכתיב (ויקרא י״ז:ד׳) ואל פתח אהל מועד לא הביאו, הראוי לפתח אהל מועד חייבין עליו בחוץ, ואי לא לא:

ושניהם סופגים את הארבעים. הראשון משום שוחט בחוץ, דכל חייבי כריתות לוקין. והשני משום לאו דאותו ואת בנו:

חולין בפנים שניהם פסולין. משום חולין שנשחטו בעזרה:

והשני מופג. משום אותו ואת בנו. אבל משום חולין בעזרה, אזהרת עשה היא (דברים י״ב:כ״א) כי ירחק ממך המקום וזבחת, בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום:

קדשים בפנים כו׳ השני סופג. משום אותו ואת בנו. ופסול. משום מחוסר זמן:

אותו ואת בנו. כתב הר"ב האם והבן כו' דאותו ואת בנו משמע מי שבנו כרוך אחריו יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו. גמרא. וכן העתיק הרמב"ם בפי' בס"פ. ומיהו סתם מתני' דספ"ז דבכורות. ס"ל כמ"ד בגמ' דנוהג אף בזכרים דאותו משמע זכר. ובנו [היינו] מי שכרוך אחריו. והיינו נקבה. הלכך נוהג בתרווייהו. ומסיק הרא"ש וכ"כ הרמב"ם בחבורו בפי"ב מה"ש. דלר"י דמתני' ד' פ"ח דכלאים דפסק הר"ב שם כמותו ולדידיה מספקא לן אי חוששין לזרע האב הלכך אי ודאי לן שהוא אביו אסור לשוחטו ביום אחד:

בין בארץ בין בחו"ל. כתב הר"ב איידי דבעי למתני בין בחולין בין במוקדשין כ"כ רש"י. והתוס' כתבו נמי בפני הבית שהוא ג"כ לצורך כדפי' הר"ב. ומ"ש תנא נמי בארץ כו'. מסיימי התוס'. כיון דאיכא דוכתא דהוי לצורך. כגון בראשית הגז:

בחולין ובמוקדשים. כתב הר"ב. ומנלן דנוהג במוקדשים. דכתיב שור או כשב וגו' ירצה לקרבן אשה וכתיב בתריה ושור או שה אותו ואת בנו. ואימא במוקדשין אין בחולין לא. שור הפסיק הענין [דאי אקמאי קאי נשתוק מיניה ונכתוב ואותו ואת בנו דהא בשור ובשה איירי לעיל] ואימא בחולין אין במוקדשים לא. כתב ושור. וי"ו מוסיף על ענין ראשון [גמ']:

שניהם כשרים. כתב הר"ב משום דבעי למתני סיפא שניהם פסולים כו'. כ"כ רש"י. אבל בתוס' [דף פ'] [ע"א] כתבו דא"צ לכך. דודאי איצטריך דמדכתיב (דברים י״ד:ג׳) לא תאכל כל תועבה ודרשינן מינה בפרק כל הבשר (חולין דף קט"ו) כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל סד"א אותו ואת בנו נמי תעבתי לך וליתסר קמ"ל דלא. כדמפרש טעמא התם מדאיצטריך רחמנא למיסר מחוסר זמן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי. הר"ן:

והשני סופג את הארבעים. כתב הר"ב ול"ש שחט האם תחלה כו' דכתיב לא תשחטו. וה"מ למכתב לא תשחוט [אלא לחייב ב' ולא משכחת ב' עוברים אלא בג' בהמות. והא כיצד בת ואם ובת ולאשמועינן דאבנו ואותו נמי חייב. דאי אם וב' בניה א"נ פרה ובתה ובת בתה פשיטא] ואי לחייב תרי גברי ה"מ למכתב לא ישחטו ש"מ תרתי. גמ' ד' פ"ב:

סופג. מפורש במ"ה פ"ו דזבחים:

הראשון חייב כרת. כתב הר"ב אבל השני פטור מן הכרת כו'. דכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו. וכ"כ רש"י. ואגב ריהטא נקט לקרא קמא דבמשנה ר"פ בתרא דזבחים. אבל לקושטא דמלתא ראוי ונדחה כי הא דהכא. לא נפקא מהך קרא. אלא מואל פתח המשכן [צ"ל מלפני משכן ה'] (ויקרא י"ז) כמו שנשנה שם במ"ב. ועיין כיוצא בזה במ"ב פ"י:

הראשון חייב כרת ושניהם סופגים. דלא [כר"ח בן גמליאל] דסוף מכות. דאמר חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן כ"כ התוספות ומסייע לדפסקו התם דלא כוותיה כמ"ש שם. אבל לפי שהרמב"ם בחבורו העתיק דבריו נ"ל לפרש דראשון חייב כרת כשלא התרו בו. ושניהם סופגים כשהתרו:

ושניהם סופגים את הארבעים. כתב הר"ב. הא' משום שוחט בחוץ דכל חייבי כריתות לוקים. וכ"כ הרמב"ם ומיהו הך כללא חוץ מחייבי עשה והן פסח ומילה. ורש"י כתב משום לאו דשחוטי חוץ. דכתיב בהעלאה (דברים י״ב:י״ג) השמר לך פן תעלה. ובזבחים ילפינן בהיקש שוחט ממעלה שם תעלה ושם תעשה מה מעלה לא ענש אא"כ הזהיר. אף שוחט לא ענש אא"כ הזהיר:

חולין בפנים שניהם פסולין. כדתנן במ"ט פ"ב דקדושין:

והשני סופג. כתב הר"ב משום אותו ואת בנו אבל משום חולין בעזרה אזהרת עשה כו'. בריחוק מקום כו' ולאו הבא מכלל עשה עשה: